ללכת בין השתיקות

פעמים רבות אנו הולכים לאיבוד בשבילי חיינו, בין המילים והשתיקות, בתוך השגרה, ובתוך ההרגלים והדאגות הקיומיות. אנו מדחיקים את האמת שלנו ואת ההבטחות שהבטחנו לעצמנו, אך השתיקות אינן מרפות ומאלצות אותנו להתבונן בתוכנו ומסביבנו וללכת ביניהן. 

נוני בוחרת להתמרד ומבקשת את חייה בחזרה, לאחר שלהבת זוגיותה כבתה. היא מרגישה שהיא מקריבה את רצונותיה האמיתיים ונשאבת לתוך מרוץ החיים. כעת כל רצונה הוא להגשים את שאוותה נפשה, בלי לתת לפחד לשלוט בה. “ישנם שבילים שסימנתי על מפת החיים והגיע הרגע ללכת בהם ולהגשים את מה שאני.” 

דרך סיפורה אנו מתוודעים לשלל דמויות וסיפורי חיים, הנוגעים במרחבי הרגשות והמחשבות, ובהם אלה של חברותיה, רונה ומורי. “מה כבר ביקשתי?” תשאל רונה בכאב, “הרי בסופו של יום כל אחד מאיתנו מחפש חיבוק ומבקש אהבה.” שלוש הנשים, כל אחת בדרכה שלה, הופכות מאישה-כבשה לאישה-אריה. ומייק, שנקרה בדרכה של נוני, יאמר לה על כך, שאלוהים יושב למעלה עם שַׁלַּט בידו ונותן לכל אחד מאיתנו את השיעור שלו. הצלחת – עברי שלב, לא הצלחת – חזרי שוב לנקודת המוצא. 

ללכת בין השתיקות מוליך אותנו במסע של צחוק ועצב המטלטל את נוני בין שני עולמות ולוקח אותה הרחק אל הודו, היבשת הצבעונית והרועשת, שם תפגוש גבר שנפשו תיקשר בנפשה והיא תישאב להרפתקה שבה תגלה שבנקודות מסוימות בחיים יש לעצור לרגע, כדי לפרק ולהרכיב את החיים מחדש.

פרולוג

‘השתיקה עשויה ממילים שאין אנו אומרים’.
מרגרט יורסנאר.

בלי הכסף שלי אין לך חיים, סינן מעבר לקו הטלפון.

 
אני לא העבד שלך, אמר בקול אחר, קול שכאילו הסתתר בתוך קולו עד אותו יום. 

הקול הזה אינו שלו, חשבתי בלבי, אבל הקול המשיך ורעם בתוך אפרכסת הטלפון, ואני עצמתי את עיניי, נשמתי נשימה עמוקה והוצאתי את קולי העייף מתוך גרוני. עבד? עבד אמרת? איזה מין עבד אתה בדיוק? ומה איתי? מה אני בשבילך? 

אני מרגישה כמו השומר, שיושב בכניסה לקניון וכבר מזמן הפך לשקוף. כולם עוברים על פניו ואיש אינו מבחין בו. הוא פשוט שם, ומבחינתך – גם אני אי שם. הוא שקוף, בדיוק כמו שאני שקופה בעיניך. אבל זהו, אני לא! 

הכסף שלך לא מפחיד אותי. אמנם אתה הוא זה שבמשך כל השנים הביא את המשכורת העיקרית, אבל אני היא זו שהעמידה לך את הבית ובתקופות רבות עבדה גם מחוצה לו. אני זו שגידלה לך את הילדים, שחינכה, שהקשיבה, שדאגה בשעת הצורך. אני היא זו שקמה אליהם בלילות, כשחלו וגם כשהרגישו מועקה בלב ורצו שאמא תקשיב ותנחם. 

תמיד אמא, כי אמא זמינה ואבא עסוק, מביא פרנסה. והטיעון הזה מבחינתך מכסה את כל החורים. אין מה לעשות, אתה אומר. אבא עובד קשה, ואמא? מה היא כבר עושה? רק מתלוננת. אסור לה לדבר, אסור לה לכעוס ולהרגיש, אסור. 

אז אמא החליטה כרגע על פסק זמן ולכן בחרה בשתיקה, הדבר הטוב ביותר לשם כך. שתיקה ועוד שתיקה, כי אין מי שיקשיב, יבין או ישתתף, כי אין מי שישאל או יתעניין. אין למילים שרוצות לצאת מפי לאן להיכנס. דלתות לבי סגורות. 

לעתים המילים יוצאות ומתעופפות להן, מחפשות את ההקשבה ואת הרגש, אך מיד חוזרות הן אל הלב, משכנן של המילים שלא נאמרו, ומצטברות זו על גבי זו, חוסמות את האוויר ואת הנשמה. לבסוף יוצאות הן דרך הדמעה השקופה, ואין מי שייקח מטפחת, ינגב אותן ויעטוף אותן בחמלה. המילים מתייבשות מעצמן. 

כעת בחרתי להיות עצמאית בעולמי. סימנתי שבילים על מפת החיים, והגיע הרגע שאוכל ללכת בהם, להגשים את עצמי. 

אם אישה לא תצא ותעבוד מחוץ לביתה, עקרת בית תיקרא. כך הדבר עוד מימי התנ’ך, אך שם היה כבוד לצירוף המילים הזה, שבעולמנו היום נחשב לא מפרגן. שם הייתה עקרת הבית עיקר הבית, ואני מודיעה לך כרגע שאני לוקחת את כבודי בחזרה. אני אכן העיקר בביתך, היסוד שעליו הוא מושתת, ואילו אתה, מכיוון ששכחת זאת, התואר הראוי לך כרגע הוא עקר. 

אתה עקר ממילים ומרגש, עקר מהחיים ומכל נפש, עקר מלראות סביב, עקר מלחבק ולהכיל. אתה עקר וכספך אינו העיקר. 

את לבי הקפוא כספך לא יפשיר ולא הוא יוציא את המילים שקפאו בתוך דמעותיי. הכול קפא בקרבי וגם קולי נדם. חיכיתי וחיכיתי, אך שום מילה מחממת לא הגיעה מעמקי לבך. הפסקת להשקות אותי כמו שהבטחת כשאהבת. 

אמרת לי: ‘אני העציץ ואת הפרח’. הצמחתי שורשים בתוכך, ולא הפסקת להשקות אותי במילים ובאהבה. הייתי פרח האהבה שלך. 

עם השנים טמנת בתוכי זרעים והנה נולדו לנו עוד שלושה פרחים. ואני ניצבתי במרכז ומתוך נשמתי נתתי להם חיים ואהבה יום ולילה ללא הפסקה. להם נתתי ומהם קיבלתי אהבה, אך האהבה שלך כלפיי כבר לא הייתה כמו שהייתה. 

נהיית אב, בעל ובן זוג, ושכחת להיות לי מאהב. 

את לא יודעת לפרגן לי, סינן שוב. אני עובד כמו חמור ואת רק מתלוננת. את עוד אומרת שאני בא הביתה ולא עושה כלום, שאני עייף וזקן, ואת, מה את עושה? 

ושוב הוא מדבר באותו קול בתוך קול. הקול הזה שאינו קולו של האדם שהכרתי. 

קולי נדם שוב. שתיקה נוספת. 

זהו, אמרתי לעצמי. אין עם מי לדבר. אבל בשקט-בשקט הוספתי: אם אתה שואל מה אני עושה, אני אומר לך. אני עושה עכשיו חשבון נפש, ובחשבון שלי איני סופרת את כספך. הכסף כרגע הוא שלך, אבל בעוד רגע הוא יכול להיות בידיו של זר. כספך מעולם לא חימם את לבי ולא קנה את אהבתי. הספרות על השטרות לא הסבו לי עונג ולא סימאו את עיניי. תבין, כסף הולך וכסף בא, ומה שבלב הוא שנשאר, כמו צלקת שאי-אפשר למחוק. 

אני קיבלתי החלטה. 

האהבה לא גרה בביתנו עוד. האהבה עזבה את לבנו, נטשה. הלב האחד שהיה מחובר נחצה לשניים, והאהבה הלכה לחפש לב אחר שאל לבי יתחבר. 

אני בהמתנה. 

לבי יחכה עד שיגיע האחד שיֵדע את צפונותיו ויצליח להפשיר את קיפאונו. 

תקשיבי, את חייבת להירגע, זרק לי אישי. האיש שהיה שלי ואיננו עוד. קולו חזר להיות קולו של האיש שהכרתי. השיחה הזו אינה לטלפון. אנחנו נמנעים מלדבר כשאנו לבד , 

ואת נסגרת בפניי בכל פעם שאני מחפש את קרבתך. את נמנעת, לרוב שותקת, וכשאת כבר מדברת, את רק מתלוננת. מה את רוצה? 

דֵדי היקר, זה כבר לא ישנה כלום. מאוחר מדי. לב שבור לא ניתן לתיקון. 

נוּני, תירגעי, זו לא שיחה לטלפון. אני אבוא ונדבר. 

לא, אמרתי. אני לא רוצה לדבר. אמרתי את מה שיש לי להגיד ועכשיו אני צריכה את השקט שלי. 

קחי את השקט שלך, אמר הקול שבתוך הקול וניתק.