לב המחסום

מנש חלם להתגייס ולשרת “במודיעין”, להשתמש בשפה הערבית ששמע בילדותו ולמד בבגרותו. שני חלמה על “חובלים”, והייתה חדורת מוטיבציה להיות הַמְּפַקֶּדֶת! אבל לגורל יש חלומות אחרים, וכך מוצאים את עצמם מנש ושני ביחידה אחת עם עוד חיילים שחלמו על שָׁם – וקיבלו כָּאן: רמי הדרוזי, דינה או בכינויה – “פה גדול”, ויקי “העולה” ועדן “הזמיר” – ייצוג מהפסיפס המרכיב את החברה הישראלית, הנחשף אלינו ברגעי משבר, אהבות, סכנות וחלומות. 

שירותם הצבאי מלווה בהתרחשות תמידית ובלתי צפויה. קשרים נרקמים בסתר בלב הסכנה, ומאיימים לפגוע במרקם הדק של האנשים משני עברי המתרס. אנשי הצללים ממתינים לקריאה הבאה. 

וכך בתוך שגרה מנומנמת לצד מתח דרוך קורה לפתע הבלתי צפוי, ומפגש אקראי עם נער טורף את כל הקלפים. המציאות משנה את פניה לכיוונים בלתי צפויים, וחושפת בפנינו סוד אפל מהעבר וגם פנים נוספות של אם הנער, המסתתרות מאחורי הרעלה. הציווי “ובחרת בחיים” מקבל משמעות כפולה. 

רצף הארועים מוביל את מנש לחזור ולנבור בעברו והוא משתף את שני בסודו. “באשר תלך, אני איתך,” היא אומרת לו – רגע לפני שחלקי המידע מתחילים להתחבר הם נקטעים שוב על ידי יד הגורל, מנש נופל ומאבד את הכרתו. גופו נוטף דם, עיניו נעצמות. שני רוכנת מעליו וצורחת בכל כוחה. 

לתסריט שהיה בראשו יש מפקד אחר. 

לב המחסום, מותחן פוליטי-פסיכולוגי-חברתי, מעמיד מראה! דרכה רואים את פנינו וגם את האחר. יצירה המורכבת מתמונה מוכרת אך רחוקה, המכילה בתוכה תסכול מול תקווה, והווה, הניצב חסר אונים אל מול העבר והעתיד.

דרמה המצליחה לתעתע בקוראים ומובילה אותם אל הבלתי צפוי, שאינו ניתן לשליטה, וכל כולו נתון בידם של משחקי הגורל.

פרק ראשון

מֶנָש הביט בוויקי במבט עייף, חריץ קטן נמתח בצידי עיניו.

“יש לי רעיון סבבה בשבילך,” אמרה. “אולי נעשה איזה ניסוי קטן. בוא נשריין איזה חדר, כיתה, משהו, פה בבסיס, ונביא לכאן את הילדים שזורקים עלינו אבנים. לא נעניש אותם, רק נדבר איתם, נכבד אותם בנשנושים, נבוא איתם בטוב ולא בכוח. מבטיחה לך שזה יפתיע אותם. נדבר איתם בגובה העיניים, בלי מוחמד או ביבי או ווט אבר. בלי שימוש במילון מלחמה: אויב, כוח, כיבוש ועוד. דמיין לוח שעליו כתוב: שלום-סלאם.”

היא עצרה את דיבורה, הביטה בו, חייכה, והמשיכה: “תשמע, יש שיגידו שאני חולמת, אבל אני לא! צריך להראות לילדים האלה שיש עתיד והוא יכול להיות טוב יותר. הם רק צריכים ‘אמל’ – ‘תקווה’, ואולי שיהיה להם גם המנון ‘התקווה’, כמו שלנו יש, אבל מבלי להעתיק מילים מהשיר שלנו,” צחקקה.

“אני מנסה ליצור בראש שלי שיר ‘תקווה’ חדש שיתורגם לערבית, אבל נכנסת לי גם אנגלית וגם עברית, ונהיה לי סלט מילים בראש, אז אוותר, אבל יצא לי רעיון לסטיקר שאולי נכין ונדביק להם על הרכבים במחסומים: ‘מאויב – לאוהב’. מגניב, לא? שינוי של אות אחת במילה אויב עושה את כל ההבדל, י’ אאוט ה’ בפנים.”

מנש חייך והביט בילד שישב ללא ניע. מאחורי גבו נשמע צחוק, הייתה זו דינה, שעמדה כל אותו הזמן בצד והאזינה לשיחה. “חחח, את באמת מאמינה למה שאמרת עכשיו?” גיחכה.

“מאמינה ועוד איך,” ענתה ויקי והצביעה לעבר הילד. “תסתכלי על הילד הזה, ותהיי בטוחה, שאחרי החוויה מהמפגש שלו איתנו הוא כבר לא יזרוק עלינו אבנים. הוא בהלם ממה שראה פה, זה לא מה שהוא ציפה, ואין סיכוי בעולם שהוא יחזור לכפר וירצה להחזיר לנו רעה תחת טובה. אני מאמינה שהוא ילך ויספר לחברים שלו את מה שהוא ראה במו עיניו, ואיך התנהגנו אליו.”

“על זה אני יכולה לענות לך שוב בחחח, ושאת סופר נאיבית,” ענתה דינה ועיקמה את פניה. “אימא שלי אומרת שאין אמונה בערבים, רק בקבר.”

“ואימא שלי אומרת,” ענתה ויקי ונופפה באצבעה. “שפיפל כמוך, יזראלים כמו את, הם סופר פרימיטיביים וצריך לתת סיכוי לשלום.” 

דינה הביטה במנש ואמרה, “שמעת? האמריקאית הזו באה לכאן ורוצה לשנות סדרי עולם. אם היא הייתה מדברת ככה בשכונה שלי, היא הייתה כבר שוכבת על הרצפה מדממת.” 

מנש סימן בידו לדינה להירגע. הוא ידע שברגע שהיא מקבלת את השיגעון שלה על משהו, לוקח לה זמן להירגע. 

היא התקרבה אל ויקי ונופפה לה בידה. ויקי לא נרתעה, זזה מעט לאחור והמשיכה לדבר, “חיילים כמוני וכמוך משלמים היי פרייס, שבסופו, פעמים רבות, הוא מביא למוות מיותר. תסתכלי למציאות בעיניים ותראי אותנו, חיילים שמשרתים בריכוזי אוכלוסייה, שמתנגדת לנו וקוראת למה שאנחנו עושים כאן – כיבוש. ובינינו, זה באמת כך, אבל לא זה העניין, מה שאני מנסה לומר לך הוא, שזה ממש, אבל ממש לא נראה לי הגיוני, שאנחנו, חיילים בני שמונה עשרה נהיה אלו שמוצבים מול סיטואציות שהפתרון המדיני יפה להם, אבל אין אף אחד אי שם, בראש הפירמידה, שמעוניין להגיע להסדר כלשהו. את גדלת עם שטיפת מוח של המנהיגים שלך, שככה זה. שלא תטעי, אני אוהבת את ישראל, עזבתי חיי נוחות באמריקה ועליתי כדי להתגייס, אבל עכשיו, כשאני בסיטואציה הזו, אני לא מרגישה נוח עם זה, ואני חושבת שהגיע הזמן לנסות דרך אחרת, את לא חושבת?” 

מבטה של דינה הביע לגלוג. היא גיחכה וסימנה בידה בתנועת ביטול. “צאי מהסרט האמריקאי שבו את חיה. כאן זה לא הוליווד, כאן זה החיים שלנו וההישרדות שלנו בין אוכלוסייה שרוצה לפגוע בנו. הכאן הזה, האדמה הזו, המדינה כולה, שייכת לנו ולא להם. אל תיתני לעיניים שלך ליפול למלכודת של מה שאת רואה מסביבך.” 

מנש הביט בשתיהן עומדות זו מול זו, כשבכל רגע נראה היה כאילו הן עומדות להתנפל אחת על השנייה, ועתה משעלו הטונים, קם במהירות ונעמד ביניהן, מנסה להרגיע את הרוחות. 

“בנות, לנשום עמוק, נא להירגע בבקשה.” 

שתיהן נסוגו מעט לאחור. 

“אתן מתווכחות על משהו, שגם גדולי האומה לא יכלו לו וגם לא יכולים לו היום. זה מה שיש כרגע ועם זה אנחנו צריכים להתמודד. אתן לא חייבות להסכים, אבל אנחנו משרתים כרגע באותה היחידה, ויש חוקים ויש פקודות, כמו שאתן בוודאי יודעות, לכן לא כדאי לכן להסתבך.” הוא הפנה את מבטו מאחת לשנייה, והעלה חיוך מרגיע על פניו. 

“בכל מקרה,” פנה אל ויקי, “אני דווקא חושב שהרעיון שעלה כאן הוא מעניין. כיוון לא רע בכלל, ואני הייתי מצביע בעדו. ואם הרעיון ייצא לפועל אבקש למנות אותך לראש הפרויקט שייקרא ‘אל אמאל’,” אמר מתלוצץ. 

היא הביטה במנש וחשה הקלה. צחוקה הפך לצחוק מתגלגל והיא הניפה את ידה לאות ניצחון. “אוקיי, ווי וויל דו איט וואן דיי, יסס…” 

דינה הביטה בה כלא מאמינה. “יו אר קרייזי,” אמרה בהפגנתיות והסתובבה, אך לאחר מספר צעדים שבה על עקבותיה, נופפה באצבעה כמאיימת והוסיפה, “את חיה בסרט, כמו כל האמריקאים. תכניסי לך לראש שככה זה ישראל, ככה הערבים, ואין מה לעשות. אם היית נולדת פה וגרה פה כל השנים, לא היית חושבת אותו הדבר. באת לצבא, תעשי מה שצריך וזהו,” היא סיננה איזו קללה, נופפה בידה והתרחקה. 
*** 

ויקי התקרבה אל מנש כלוחשת סוד. “אני רוצה לשתף אותך בעוד משהו,” אמרה. 

מנש משך את הכיסא לידו וסימן לה לשבת. 

“אימא שלי היא רופאה באמריקה. במסגרת תפקידה היא נוסעת מדי פעם למקומות שיש בהם מלחמה, מקומות של עוני, מוות, חולי ולעיתים הרס מוחלט. כשהייתי ילדה, היא תמיד הייתה חוזרת מכל נסיעה כזו תשושה ועצובה, ונהגה לומר לי את אותם הדברים: ילדים לא צריכים להיות חלק מהמשחק הזה. משחקי מלחמה זה לאגו של הגדולים. ילדים הם יצורים חסרי אונים, שהוריהם הביאו אותם לעולם ולעצמם, מבלי לשאול את דעתם, וכילדים הם תלויים באחר, שהוא אותו מבוגר חסר אחריות, שבונה עולם והורס עולם. תמיד צריך לתת לילדים תקווה לחיים, ושיהיה להם לאן לשאוף. בלי תקווה ומטרה אין חיים.” 

ויקי חדלה לדבר ונשמה עמוקות. מנש הביט בה מתנשפת וביקש ממנה להירגע. “אני אוקיי,” אמרה והמשיכה, “תדע לך שאימא שלי לימדה אותי תמיד להסתכל על שני הצדדים. אני יהודייה ועכשיו אני חיילת, ואני צריכה לראות בערבים את האויב שלנו, אבל לא נשמע לי הגיוני שככה זה צריך להיות כל הזמן, כי ככה התבנית שמכניסים לנו לראש. אני מאמינה שאפשר לעשות משהו בתוך הכלום הזה, ולנסות להביא לפחות את הדור הצעיר שלהם ושלנו למקום אחר, שבו יוכלו לראות עתיד ולא רק מלחמות. 

הינה,” היא שוב הצביעה על הילד, “תסתכל עליו כמקרה מבחן. הילד הזה נחשף עכשיו במו עיניו למציאות אחרת ממה שמשדרים לו בכפר. ומה עשית? רק החלפת לו עדשות משקפיים שקיבל בכפר, לזוג חדש, מייד אין יזראל. במשקפי הכפר הוא רואה סרטוני תעמולה, וכאן הוא רואה תמונה אחרת. מולו עומד קצין עם לב, ולא של אבן. בלי קרניים דוקרות או ציפורניים חדות. אתה לא באמת איזו מפלצת מפחידה כמו שמתארים אותך לתמימים האלה. עכשיו הילד הזה מביט לך בפנים, ורואה שגם לך יש שיניים קטנות בתוך פה קטן, בדיוק כמו שיש לו. אין מפלצות בצה”ל, מעולם לא היו, הכול אגדות, והחיים הם לא עליסה בארץ הפלאות.” 

היא פרצה בצחוק ונראתה נבוכה. “מצטערת,” אמרה ושמה את ידה על פיה, “מדי פעם מתעורר בי הגן שאחראי על הרצון לשנות ולא לקבל את הכול כמובן מאליו.” 

חיוך נוגה כבש את פניו של מנש. דבריה היו מעומק ליבה ותמימותה שידרה כנות. הילד נראה עייף, והתחיל לספור את פירורי הלחם הפזורים על השולחן. מנש קם, נעמד מולה ואמר, “הלכת רחוק מדי, נראה לי שבאמת הגעת עד להוליווד, ונותר לך רק להגיש את התסריט שיש לך בראש.” 

ויקי הורידה את ראשה ולא ענתה.
 *** 

מנש חזר והתיישב מול יַעֲקוּבּ. הוא הביט עמוק לתוך עיניו. “תגיד, מאיפה יש לך את העיניים האלו?” יעקוב היה נבוך מהשאלה. 

“מן אומי,” ענה במהירות והצביע על עיניו. “לאימא שלי יש עיניים בצבע של השמיים.” 

מנש חייך והמשיך, “וכמה אחים אתם?” 

“אחות אחת קטנה, בת שלוש, ועוד אח אחד, התאום שלי.” 

מנש נראה מהורהר לרגע. “תמיד רציתי אח,” אמר ומבטו נח על השולחן. “זכית שיש לך אח, ועוד תאום. והוא דומה לך?” “

שוואיה, יעני קצת.” 

“ומה הגיל שלכם?” המשיך לחקור. 

“ארבע עשרה שנה.” 

מנש פתח את עיניו כלא מאמין. “אתה עובד עליי.” הוא הביט ביַעֲקוּבּ מלמעלה עד למטה, סורק את ממדי גופו הקטנים. 

“ארבע עשרה, באללה,” חזר יַעֲקוּבּ על המספר. 

“ואיפה הבית שלך? איך הגעת לכאן?” 

“אני מהכפר בתיר. מוקדם בבוקר יצאנו, אבא, אימא ואני, עם החמ’ר שלנו והעגלה. אבא מוכר ירקות, כלי בית, קצת בגדים ועוד כל מיני דברים. לקח לנו שעתיים וחצי עד שהגענו לפה. עצרו אותנו חיילים בדרך וביקשו מאבא ניירות. הם עיכבו אותנו כי היה איזה נייר של אבא שהתאריך בו לא היה בתוקף, אבל בסוף נתנו לנו לעבור. בא חייל עם פסים על הכתפיים, כמו שלך, והסביר לאבא שזו הפעם האחרונה שהוא מעביר אותו, ושזה רק בזכות אימא שהתערבה. היא דיברה איתו בעברית והבטיחה שתדאג שאבא ילך להסדיר את העניינים. מרוב שמחה היא אפילו בירכה את החייל: ‘שאללה ישמור עליך’.” 

מנש החזיק את ראשו בשתי ידיו וצחקק. “מה בירכה אותו? קיללה, אתה מתכוון.” 

“לא, אני נשבע בחייאת אללה. אימא שלי מדברת אחלה עברית והיא גם מקללת, אבל את החיילים הפלסטינים, לא אתכם.” 

עכשיו שניהם צחקו יחד. “ואתם מרוויחים מספיק כסף?” מנש עצר את צחוקו. 

“כן, כפר חוסאן זה המקום שכולם באים אליו למכור ולקנות, גם היהודים מבית”ר מגיעים וקונים. הם מחפשים סחורה בזול, יש להם הרבה ילדים. אבא שלי מכיר הרבה אנשים. הוא סוחר ובן של סוחר ואני לומד ממנו הרבה.” 

מנש הנהן ובזווית עינו קלט את חִזְקִי. הוא קם במהירות וסימן ליַעֲקוּבּ להישאר במקומו. מבטו של זה האחרון עקב אחריו. מנש קרא בשמו ונעמד מולו. חזקי הביע את אי שביעות רצונו מהמהלך שנקט מנש, ודיבר בקשיחות. 

“יש בעיות עכשיו בבתיר, ההסתה התגברה לאחרונה ואתה יודע את זה טוב מאוד, מנש.” לחזקי היה מבט קשוח. “תבין, אני לא רוצה עניינים עם התושבים ואני לא רוצה להבעיר את השטח. ברגע אחד המשוואה כולה יכולה להשתנות. אם אתה רוצה להחזיר אותו לביתו, תעביר אותו לצוות הבא שיוצא לסיור ותורה להם שיורידו אותו בפתח הכפר. משם הוא כבר יידע את הדרך.”

תשובתו של חזקי לא סיפקה את מנש שהמשיך לנסות: “הלילה אני אקח את הסיור עליי. אנחנו נעבור קודם עם הסיור במקום שבו מצאנו את הילד, אולי מישהו ממתין לו שם, ואם לא, ניסע לבתיר.” 

חזקי הרים את ידו, הניח אותה על מצחו והחל לעסות את המקום באצבעותיו. מקץ דקה ארוכה של מחשבה ועיבוד הנתונים הצמיד את פניו אל פניו של מנש, מבטו מאיים והוא מנופף באצבעו. “דיר בלאק,” אמר. ״אתה מוריד את הילד, אבל אתם לא נכנסים פנימה, שיהיה ברור, ותוך שנייה אתם עפים משם כמו טיל. אני לא מתכוון לשלוח אליכם כוח חילוץ באמצע הלילה. זה ברור?”
*** 

השעה הייתה 21:45 כשמנש נכנס לחדר האוכל. עיניו של יַעֲקוּבּ היו עצומות וראשו שמוט על השולחן. הוא סרק את גופו הצנום שהיה מכוסה בחולצה ארוכה דקה ועליה סוודר ירוק. הקור של חודש ינואר חדר בקלות מבעד לבגדיו ולנעלי הספורט השחוקות שלרגליו. ליבו של מנש נכמר למראהו. מציאות מורכבת וחיים לא פשוטים, הרהר. הזיכרונות איימו לעלות ולהציף אותו, אך הוא למד להשתלט עליהם, לא נותן לרגש לחדור אל תוך החלל שבליבו, ורק נותן לראש לעבוד, כי אחרת אי אפשר. הוא יצא ופתח בריצה אל חדרו, משך מעל מיטתו את שמיכת הצמר הנעימה שקיבל ליום הולדתו וחזר לכסות בה את הילד, בעודו נושא אותו בידיו אל הג’יפ. 

בחוץ שרר קור עז, האוויר היה קפוא והטמפרטורות צנחו בדיוק כפי שהזהירו בחדשות. הנחמה היחידה בסיור היא שרוב הזמן הצוות נשאר בתוך הג’יפ הסגור, מדליק את המזגן ומתחמם, אך דווקא בלילה הזה החימום בג’יפ החליט לשחק איתם, פעם עבד ופעם פסק. רמי הנהג הדליק וכיבה מספר פעמים, סובב את הכפתור לחום – לא פעל, לקור – פעל וגם הקפיא. הוא דפק בידו בחוזקה על פתחי האוורור וצרח, “בא לי למות כבר. שום דבר לא עובד כמו שצריך בצבא הזה.” 

“אם תמות, תחזור שוב בגלגול אחר,” אמר מנש ואחז בכתפיו בחוזקה. 

“בא לך להתחיל מההתחלה? שוב תינוק?” אמר רמי וחיקה בכי של תינוק. “ואולי אתה צודק,” ענה רמי. ״מה רע בלמות ולחזור בגלגול אחר? אולי בגלגול הבא יהיה לי טוב יותר, ואם כבר מדברים על גלגולים, בואו אני אספר לכם משהו, אולי זה יחמם אתכם. 

על פי האמונה שלנו, הדרוזים, אנחנו מאמינים שברגע שהאדם מת, נשמתו יוצאת מגופו ומתגלגלת בנשמה של תינוק שרק נולד. בדרך הזאת האדם חוזר בגלגול חדש. זו הסיבה שאין אצלנו קברים אישיים למתים עם מצבות משיש, כמו שיש לכם, היהודים. אצלכם הכול כסף. גם כשמתים צריך לשלם על זה,” אמר ופרץ בצחוק שהדביק את כולם. 

“אצלנו קוברים את המת במקום שמיועד לקבורה משותפת – כל המתים ביחד, באותו המקום שאליו הובאו לפני כן לקבורה מתים אחרים. חופרים באדמה, הגוף חוזר אליה, והנשמה יוצאת ועוברת לגוף אחר שיורד לעולם. בכפרים אחדים בגליל במקום קבורה באדמה שמים את הגופות בתאים בחדרי קבורה.” 

“לא ידעתי שככה זה אצלכם עם הקבורה,” אמר מנש. “זה נשמע קצת כמו קבר אחים, לא?” 

“נכון,” ענה רמי. ״מתחת לאדמה כולנו אחים, שווים זה לזה, האחים המתים, זומבים.” 

“ומה עם האבל?” שאל מנש. 

“אז ככה, יש לנו מקום בכפר שנקרא בית העם, ושם אנחנו יושבים אבלים ומקבלים מנחמים במשך שלושה ימים. נשים בנפרד וגברים בנפרד. אצלנו אין חגיגות של אוכל, כמו אצלכם, רק מים וקפה מר.” 

“וואלה, יש היגיון אצלכם. אצלנו הכול תמיד יותר מסובך,” אמר מנש, “ותשמע, גם לי יש סיפור בהקשר הזה. כשסבא שלי נפטר, סבתא רצתה חלקה של קבר על האדמה, אבל בישראל יש בעיה, כי אפילו לאנשים החיים בקושי יש אדמה, ואם כבר יש, אז בטח לא כזו שיבזבזו עליה לקבור את המתים. את המדינה הזאת כבר אף אחד לא מעניין. מצידה תלך ותגור בבית על עץ, אבל גם זה בתנאי שהעץ הזה לא יהיה על אדמה יקרה או במרכז תל אביב, אלא כמה שיותר רחוק ועדיף בפריפריה. בכל אופן, בואו אספר לכם על סבתא שלי. סבתא עקשנית כמו פרד, והיא התעקשה על פיסת אדמה כדי להביא את סבא לקבורה ראויה. היא הסבירה שזה מה שמצווה עלינו: ‘כי מעפר באת ואל עפר תשוב’. 

מה אגיד לכם, אני יכול להבין אותה, זה דור אחר; במהלך כל חייה היא וסבא גרו בבית פרטי עם חצר גדולה, מוקפת עצי פרי. את כל הילדות שלנו העברנו אצלם בחצר יחד עם כל שאר הנכדים, והזיכרון הזה ממש מעורר בי געגוע לימים שפויים יותר, לתמימות, לחברות, הכול פשוט ובלי דאגות.” 

“מה נזכרת בילדות עכשיו?״ שאל רמי. “הכול מת, גם הילדות מתה. שמו את הילדות שלנו בתוך מדים, והינה תראה אותנו, לא ילדים במדים? כוס אומו כל הצבא הזה ושיישרף הג’יפ הזה כבר. למה, למה התגייסתי?! יכולתי להיות עכשיו במיטה החמה שלי.” 

מנש נענע בראשו, צקצק בלשונו והמשיך לספר. “בכל מקרה, סבתא שלי לא מאלו שאפשר לעצור אותם. היא המשיכה בשלה, מביאה בפנינו טיעונים שיחזקו את עמדתה ולא מרפה. הידעתם שלסבא יש קלסטרופוביה? היא עמדה ונופפה במשאף שהיה צמוד אליו לעת זקנה. לא בא בחשבון, שייקחו את גופתו ונשמתו ויקברו אותו בתוך ארון סגור ומסוגר בתוך אחד מבתי העלמין החדשים האלו, שבנויים כרבי קומות ובתוכם יש מגירות צפופות. היא גם אמרה שלא תסכים שמעליו ומתחתיו ינומו את שנתם שכנים שלא הכיר או בחר. היא יודעת שסבא יכעס עליה מאוד, והוא עלול לחזור כרוח רפאים, להפריע לשנתה ולענות את נשמתה. מה יש לומר, לא יכולנו ללכת נגד סבתא, הרמנו ידיים ונכנענו. בסוף יצא סוף טוב לסוף העצוב של סבא,” אמר מנש. 

“מחיאות כפיים לסבתא,” קרא רמי בקול. 

“חכה, חכה, אח שלי. עוד לא סיימתי,” צחק מנש. “חשבת שזה הסוף?” 

“וואלה, אתה רציני?” שאל רמי בעודו מאט את נסיעתו ומביט במנש. “אח שלי, אני מתחנן,” אמר. “בסוף כולנו נמות ורק אתה והסבתא שלך תישארו בחיים. שחרר אותנו אחי מהמתים.” 

כולם פרצו בצחוק, אך מנש לא חדל, והרגיע את רמי בטפיחה על הכתף. “אחרי שסבא נח מתחת לעץ תפוזים ננסי, סבתא שלי נכנסה שוב לסרטים, היא חששה מכך שהעולם של הנדל”ן התחתון הולך ונעלם. ‘האנשים, החיים-מתים, מתחרים ביניהם על כל חלקת אדמה שנותרה,’ אמרה לנו במלאת חודש לסבא. ‘כל החברים שלי ושל סבא שבאו לנחם אותי כבר מסודרים עם בית באדמה, לכשיגיע יומם, ואני נותרתי בדד.’ היא בכתה וניגנה לנו על מיתרי הרגש הכי דקים, והודיעה שברצונה לרכוש בעודה בחיים את החלקה לידו, כי היא הבטיחה לו שגם בעולם הבא לא תעזוב אותו, ולא יעלה על הדעת שמישהי או מישהו אחר, חס ושלום, ישכב לצידו.” 

מנש עצר לרגע את שטף דיבורו וצחקק. רמי הביט בו ואמר, “המפקד, עכשיו אני מבין מאיפה קיבלת את הכוח שלך. יש לך סבתא עם ביצים. אולי תביא אותה לפה לאיזה ערב פלוגתי של סיפורי סבתא, ואולי על הדרך היא תספר לנו על הנכד שלה.” 

“רעיון טוב,” גיחך מנש. “אני אחשוב על זה ברצינות, ונצרף על הדרך את סבתא ג’מילה שלך. בכל מקרה, קלטת יפה, רמי. סבתא הייתה הגבר בבית ואני לא בטוח שסבא יהיה מרוצה מזה, שהיא ממשיכה לעקוב אחריו עד לקבר ולעולם הבא, אבל הוא בהחלט יכול להיות גאה בה, שלמרות שגידפה כל פקיד ממשלתי במדינה, לקחה הלוואה מהבנק, לראשונה בחייה, כדי שתוכל להיות איתו שוב בבוא היום, כשתפקיד את חייה בחזרה בידי בורא עולם. ‘אנחנו פיקדון עובר ולא שב,’ אמרה סבתא כשסיכמה את יום פרידתו של האדם מהעולם, והרימה כוסית של יין למזל טוב על הרכישה המוצלחת שעשתה.” 

“וואחד סיפור וסבתא פיצוץ,” אמר רמי. “הינה, זה בדיוק מה שסיפרתי. אצלנו קוברים באדמה בלי מצבה, בלי כסף, שלושה ימי אבל ודי, אבל משהו בכל זאת למדנו מכם. תשמע משהו מצחיק,” אמר רמי. “אנחנו הדרוזים, כרתנו ברית דמים איתכם, נכון?” 

“תרשה לי לתקן אותך,” אמר מנש. “עכשיו קוראים לזה ברית חיים.” 

“מתים, חיים, מה זה משנה כל המילים האלה? אה?” ענה רמי בקול רוגז. “לא זה העניין, העניין הוא שמכיוון שאנחנו פה, במדינת ישראל, ישבו חכמי העדה שלנו וחשבו, שבנוסף לשלושת ימי האבל שבהם אנו מחויבים על פי המסורת שלנו, הם יגישו בקשה למדינה לאשר לעדה עוד ארבעה ימים, ככה שגם לנו יהיו שבעה ימים להתאבל ולקבל את המנחמים, בדיוק כמו לכם. צריך שוויון זכויות, לא? ואתה יודע מה? יצאו גברים אצלכם. וואלה, לא תאמין, החכמים שלנו ביקשו וקיבלו, ועכשיו אנחנו שווים, שבעה ימים כמו אצלכם, אבל בשאר הימים הנותרים אין שוויון, כי מעולם לא היה. ככה העולם, אין מה לעשות, מי שמת, מת. הפסד שלו, אללה ירחמו, ושאלוהים יעזור גם לנו בחיים שלנו, כי מה זה העולם בכלל, אתה יודע? זה גלגל שמסתובב, כמו בלונה פארק, פעם למעלה ופעם למטה. עכשיו אנחנו מעל האדמה, מתישהו נהיה מתחת לאדמה. לפעמים החיים מרימים אותנו למעלה, ואז ברגע הכי לא צפוי מפילים אותנו למטה, משחקים בנו, מתעתעים.”

 “חוסכים לך כרטיס ללונה פארק,” צחקק מנש. 

“אבל אחי, עכשיו ברצינות, שאלה: נכון שהיה לכם פעם מלך חכם שאמר: ‘אין חדש תחת השמש, עולם כמנהגו נוהג’?” 

“נכון, שלמה המלך,” אמר מנש. 

“אז אם אין חדש, והכול חוזר, למה בני האדם חוזרים על מה שהיה שוב ושוב? זה לא שהכול היה טוב. ואני חושב על זה לפעמים, ולא הגיוני שקיימת תוכנית אחת שמנהלת את העולם ורק השחקנים משתנים כל פעם. לא נראה לכם אחים שלי? נראה לי שצוחקים עלינו מלמעלה, באמת, תחשבו לרגע. מלחמות תמיד היו, אויבים תמיד היו ויהיו. היום אנחנו חיילים, מחר שוב פורצת מלחמה, והינה שוב חוזר חלילה, חיילים מתים, מנהיגים מפשלים, אימהות בוכות, הפגנות, ועדות חקירה, ימי אבל, ימי זיכרון ועוד חארטה לפרוטוקול. הכול חוזר על עצמו. והשאלה שלי היא: למה? אם החכם מכל אדם אמר שהכול חוזר ואין חדש, אז למה אנחנו, הפראיירים, משתתפים באותו משחק כל פעם מחדש? לא הגיע הזמן שיקום מלך חדש ויגיד שהגיע הזמן לנסות דרך חדשה? אולי גם האחד שיושב למעלה מחכה שאחד מהשחקנים ישנה לו את התסריט? אנחנו בדיחה, נופלים בכל פעם מחדש לאותה מלכודת.” 

“אח, רמי, יא רמי, אח שלנו,” קולה של דינה נשמע מאחור, חצי רדומה. “מה היינו עושים בלעדיך? מזל ששמו אותך באותה קופסת משחק כמונו, בובות של חיילי מלחמה עשויות מפלסטיק בצבע ירוק. תגיד, אתה חושב שבאת לעולם בגלגול של מישהו? כי אם כן, אז אולי ככה נבין אותך יותר ונסלח לך.” כולם צחקו ורמי השתתק. מצחו התכווץ והוא שקע במחשבותיו. “וואלה, הפתעת אותי, אחותי, לא חשבתי שמישהו כאן יתעניין בדרוזים ובחיים שלי בכלל. אבל אם כבר שאלת, מה אני אגיד לך, יוצא לי לחשוב על זה הרבה פעמים כשאני לבד, מה גם שאצלנו בעדה יש הרבה סיפורים. להגיד לך את האמת?” 

“רק את האמת ואת כל האמת,” אמרה דינה. 

“אם כך, אני אשתף אתכם. אני חושב שבאתי לעולם בגלגול של חייל שנפל בקרב. כשהייתי ילד קטן, היה לי חלום שחזר פעם אחר פעם: הייתי חולם על מלחמה. אני חייל בשדה הקרב, ופתאום מישהו שעומד לא רחוק ממני זורק רימון שמתפוצץ לידי. אני נופל על האדמה, מסביבי צעקות וקולות של אנשים, הוא מת, הוא מת, הם אומרים, ואני מת.” 

“או מיי גוד,” הייתה זו ויקי שהזדקפה לישיבה במושב האחורי, וקירבה את ראשה עד שנגע בראשו של רמי. “תגיד, רמי, סיפרת למישהו מהמשפחה שלך?” שאלה. 

רמי לא ידע אם לצחוק או לבכות. “או מיי גוד, איך אני מת עלייך, ויקי,” ענה רמי במבטא אמריקאי ומיד חזר שוב להיות רציני. “כן, אחרי שהתמונות משדה הקרב חזרו ועלו אצלי בתדירות גבוהה, לא יכולתי יותר וסיפרתי להוריי. ההורים שלי היו בהלם והחליטו לפנות לחכמי הדת שלנו. אלו אישרו את החלום, ואמרו שהוא בגדר אמת שהייתה, אך לצערי לא ידעו לומר מי היה אותו החייל שבאתי בגלגול שלו. אולי מתישהו התעלומה תתגלה ואולי לעולם לא.”
*** 

החיילים שקעו כל אחד במחשבותיו. השקט התערבב בקור העז, חותך את האוויר ואת איבריהם הקפואים, הכלואים בתוך המדים. רמי הידק את כובע הצמר על ראשו וכיסה את אוזניו. הוא הדליק שוב את המזגן על חימום, אך האוויר החם שיצא ממנו התערבב עם האוויר הקר שיצא מפתחי האוורור והמשיך לתעתע בהם. הציר שעליו נסעו היה חשוך כמעט לחלוטין, והזירה הייתה ידועה כרגישה ומועדת לפורענות. מדי יום יודו אבנים ובקבוקי תבערה על רכבים של ישראלים וחיילים שנעו בו. הסכנה הגדולה שממנה חששו יותר מכול הייתה ירי מאש חיה. 

“עוד מספר רגעים נגיע לכניסה של הכפר בתיר, תתחילו להתעורר,” פקד מנש. “דיברתי עם האחראי על התיאום הביטחוני בכפר והודעתי לו על הילד. הוא אמר שמוקדם יותר הוא קיבל הודעה מהוריו על היעלמותו בחוסאן. הוא יגיע איתם לכאן עוד מספר דקות.” 

רמי האט. ג’יפ בצבע ירוק עז התקרב לעברם בדהרה ונעצר. שני גברים יצאו ממנו, אחד מבוגר ושערו כסוף, והשני צעיר יותר, בעל מבנה גוף רחב ושרירי, שנראה כמו שומר הראש שלו. מנש הורה לוויקי לגבות אותו והתקדם לקראתם, ידו מושטת לשלום. סלאם עליכום, הם בירכו אחד את השני במהירות ולחצו ידיים. מנש החל לשוחח עימם בערבית. כשסיים התרחקו ממנו מעט, החליפו מספר מילים ביניהם, סימנו לו באגודל לאות הסכמה, עלו על הג’יפ שעימו הגיעו ונעלמו כלעומת שבאו. 

השקט הקר חזר לשליטה מלאה. “מה עכשיו?” שאל רמי. 

“נחכה עד שיחזרו,” ענה מנש. 

העמידה הסטטית במקום לא הייתה נוסחה מוצלחת לשהייה בשטח עוין, אך מנש התעקש לא לזוז משם, ורק הורה לרמי לנוע עם הג’יפ מסביב באורות כבויים. 

רבע שעה של ציפייה דרוכה עברה עד שהג’יפ הירוק והבוהק שב למקום. מתוכו יצאו גבר ואישה. “איפה הבן שלי?” שאלה האישה בערבית והאיצה את צעדיה. מנש בחן אותה במהירות. עיניה היו כחולות כמו עיניו של הילד. שיער בגוון בהיר הציץ מתחת למטפחת שכיסתה את ראשה ברישול. היא נראתה צעירה ופניה נאות ועייפות. “איפה הילד שלי,” שאלה שוב והפעם בעברית ברורה וללא כל מבטא. 

“הילד שלך פה, בג’יפ שלנו,” ענה לה מנש בקשיחות, ופתח במתקפה בערבית כלפיה: “אני בטוח שאת יודעת, שיש גורמים עוינים שמסתובבים בשטחים, ואני בטוח שאת יודעת, שהם תופסים את הילדים שלכם ומסיתים אותם לעשות פעולות נגד הצבא. אחר כך נהיה בלגן, מיידים אבנים, שורפים צמיגים, זורקים בקבוקי תבערה, וכשהצבא מגיע יש נפגעים, ואתם צועקים ובוכים ומתלוננים בכל העולם. אולי תיקחו כבר אחריות על הילדים שלכם!” צעק בכל כוחו. 

כולם עמדו והביטו בו. האם עמדה נטועה על מקומה. בעיניה עמד מבט של ייאוש. אביו של יַעֲקוּבּ עמד מאחור ולא אמר דבר. עיניו היו אדומות ועייפות. 

“מה שמך?” שאל אותה מנש. 

“קוראים לי שרה וזה בעלי, עוֹמָר.” עיניה הביטו בו והביעו תחינה. 

מנש מלמל משהו, הסתובב ופתח את דלת הג’יפ. הוא נתן מבט ארוך, נשם עמוקות ומשך את יַעֲקוּבּ החוצה. גופו היה מקופל כמו עובר. הוא ישן שנת ישרים, עטוף בשמיכה חמה. כעבור מספר שניות התעורר ועיניו הכחולות נתקלו בפניו של מנש. בהלה אחזה בו והוא השתחרר מאחיזתו. 

“יַעֲקוּבּ, יַעֲקוּבּ, אל תפחד,” קרא אביו והתקרב לעברו. 

“איבני, חביבי, תודה לאל,” לחשה אימו וחיבקה אותו בחוזקה תוך כדי שהיא מתקרבת למנש ולוחשת בעברית, “שאלוהים ישמור עליך, עליכם, ועל כל החיילים.” 

כשעלתה לג’יפ, מנש צעק לה, “תשמרי עליו. הוא ילד טוב.” היא הספיקה להנהן בראשה ונופפה לשלום. 

“תגידו,” פנה מנש לצוות. “שמעתם את העברית שלה? אין מבטא ערבי בכלל.” 

“יאללה, בוא נתחפף מפה, תעלו לג’יפ,” זירז אותם רמי. “בוא ניסע לשתות משהו חם. הפכתי לברד וכואב לי במצח.” 

הקלה מהולה במועקה חדרה לליבו של מנש. רוח חרישית ליוותה אותם בצאתם. המזגן בג’יפ עשה עימם חסד וחזר לחמם. 

“אלוהים איתנו,” צעק רמי, “גם לו היה קר, אז החליט לרחם עלינו. תגידו, יש מצב שבדרך כלשהי מדינות יתחלפו במקום ביניהן על פני הגלובוס?” המחשבה הצחיקה אותו והוא המשיך מבלי להמתין לתשובה. “דמיינו רגע את פוטין, מלך העולם, מחליף את מוסקבה בישראל. אפריקה עוברת לאמריקה של ויקי. לונדון מחליפה את תל אביב, וירושלים מרחפת על ענן מעל כולם. עיר בירה אחת לכל מדינות העולם, לא צריך להילחם עליה יותר.” 

“איזה דמיון יש לך,” צעקה ויקי. “זה וונדרפול פור סטורי.” 

“ויקי, איי לאב יו, ואלוהים איתנו,” צעק רמי ותופף על ההגה. 

הג’יפ נעצר בתחנת הדלק, בקרבת הכניסה ליישוב היהודי בית”ר. חנות השירות הייתה סגורה, אך מחוצה לה עמדו מכונות אוטומטיות עם ממתקים ושתייה קרה וחמה. 

“אח, כמה שאני אוהבת שוקולד,” התמוגגה ויקי מחפיסת השוקולד שהוציאה מהמכונה. היא דחפה עוד מספר מטבעות ולחצה על שוקו חם. 

“מי שאוכל לבד מת לבד,” אמר רמי. 

“מה שבטוח, אני אמות מתוקה,” ענתה ויקי. 

“ומה שיותר בטוח הוא שהנמלים והתולעים יחגגו על גופך מלא הסוכר,” הוסיפה דינה. 

מנש עמד מרוחק, מכונס בעצמו, בידו כוס קפה. רמי צעד לכיוונו, “אח שלי, מה הדיכי הזה שנכנסת אליו עכשיו, צא מהסרט שלך. היה קצת אקשן, ומחר יום חדש. אם תרצה, נמצא לך ילד חדש. היי, יצא לי חרוז,” צחקק והוסיף, “יש עוד אלפים כמוהו.” 

מנש שחרר חיוך קטן. ויקי נגסה בשוקולד וניכר בה שהסוכר זורם בגופה. היא הרימה את נשקה כמו מיקרופון ופצחה בשיר: “הבה, נגילה הבה, נגילה הבה…” במבטאה האמריקאי והמיוחד. ויקי אחזה בידה של דינה והחלה לרקוד. 

“היי, היי, מה עובר עליכם? השתגעתם?” צעק מנש. ״מפה אתם הולכים ישר לפגישה עם קב”ן. תעלו מיד לג’יפ או שכולכם מקבלים ריתוק.”

 “לב המחסום“-המטרה, הרצון , הכוונה כולה היתה  לגעת בסיפור שלנו, של כולנו, בשותפות הגורל שלנו– כאן !. 

הניצוץ שהצית בי את להט כתיבת הסיפור, מבוסס על מקרה אמיתי, וקרה בזמן השירות הצבאי של בתי, כמפקדת.  החלום שלה טרם גיוס היה:  להיות “שם”, והיא קיבלה “כאן“, ומשם התגלגלו הדברים, המסופרים בספר.

היא  ניסתה פעם אחר פעם להשיג את המטרה, החיים הם לא בנויים ממה שאנו רוצים, בהכרח.

פעמים רבות, לגורל יש תוכניות אחרות, ואנחנו נאלצים להמשיך את חיינו לפי תסריט שמישהו אחר כתב.

ביחד איתה “שם”, היו עוד הרבה חיילים שביקשו את “הכאן“ וקיבלו “שם“, וכך הם מצאו את עצמם, בתוך החוויה הצבאית, בשרות במקומות שמעולם לא היו בהם, במפגשים עם אוכלוסיות שמעולם לא הכירו, אלא רק שמעו עליהם פה ושם.

אז על מה כל הסיפור? מפגש אקראי במחסום, סימן של לב שמתנופף מול חיילת, בחורה שברחה מפנימייה והמפגש שלה עם  הרחוב, הזהות החצויה של בחור שנולד מנישואי תערובת, החיים בישראל ומעבר למחסום, המתח היומיומי , הרצון לשינוי והמחסום שעוצר בעדו, הבחירה בדרכים השונות של הילדים- יעקוב ואחיו התאום. אנשי הצללים הפועלים בשטחים ומנסים לשים את ידם על גורמי ההסתה, המסגדים מול בתי הכנסת, החמור כעגלת משא מול צער בעלי –חיים. משחקי הגורל המתעתעים, שצוחקים לכולם בפנים, האהבות שנוצרות, המסורת והתרבות, שעומדת עם תמרור עצור -מול אלו המבקשים להפר אותה. החיילים העולים, הבדידות, הקושי בהשתלבות בחברה הישראלית, הגזענות, והמציאות בשטח ממה שכל אחד חווה אל מול ה”אני” האמיתי שמתגלה בתוכו.

הספר מכיל בתוכו השתלשלות של אירועים, שעוברים מול עיני הקורא כמו סרט מתח שאין לדעת מה יביא איתו בכל רגע.

רציתי לקרוא לספר- לב המחסום-תסריטו של אלוקים, וכדי שתבינו למה הייתה הכוונה, תצטרכו לצלול לתוכו ולחבר את חלקי הפאזל בעלילתו, עד הסוף!

You Can’t always get

what you want, but if you try sometimes-

you get what you need (רולינג סטון).