למות רק ליום אחד

 היא הזמינה את כולם למסיבה שלה. היו שם ידידים שלה מהעבר הרחוק, מהעבר הקרוב ומזה הממש קרוב. חברות מהילדות, מביה"ס, מהשכונה, מתיכון וגם מהצבא וקצת מהעבודה. היא הזמינה את השומר בכניסה לבניין המשרדים, את וובה השמנמוך. הוא היה נחמד אליה, כשעמדה בכל בוקר ודרשה בשלומו ועישנה לידו את הסיגריה האחרונה לפני שעלתה למעלה למשרדה. הוא ספג בדממה את העשן, והיא בליבה הייתה בטוחה ששימחה אותו, כי כולם עברו על פניו ואף אחד לא עצר. שקוף, כמו חלק מדלת הכניסה. היא הזמינה את השכנים, בכדי שלא יטרידו אותה על הרעש שהיא עושה ודווקא באמצע השבוע, ועוד כשיש ילדים והורים שצריכים לקום מחר ליום עבודה. אבל, מה לעשות? לא תמיד בנאדם יכול לבחור את יום מותו.                                                                                                            עוד אנשים שהזמינה היו "חברים" מהפייסבוק, וגם  את שרה הקופאית מויקטורי ואת מוחמד הקצב, מהכפר השכן, שהיה מחייך אליה למרות שלא קנתה אצלו בשר. היא הייתה צמחונית. לפעמים כשלא היה אף אחד בתור לקצבייה, היא הייתה מחליפה איתו מס' מילים , והוא היה עונה לה בכל פעם מחדש: "אח, איל חוב, איל חוב, מי יכול לה לאהבה?" פעם הוא חתך את ידו תוך כדי שאמר לה:    "אל תתרגלי לאהבה, היא כואבת והורגת ואין לה תרופה". הדם התערבב לו עם הלבבות שבדיוק ארז.                                                                                                                                                                   היא נזכרה גם בדודים שלה , שכבר מזמן ניתקה כל קשר עימם, אבל בכל זאת התקשרה והודיעה להם שהיא הלכה לעולמה. הרשימה הייתה ארוכה. היא בעצמה לא האמינה, שיבואו להלוויה שלה כל כך הרבה אנשים שאיכשהו היא עברה בעולמם, או שהם עברו בעולמה, אבל מחובתה להודיע להם, שלא ידברו עליה רעה בלכתה. למשל אחד כמו  יוסף המכונאי. מידי פעם היא הייתה ניגשת אליו לתיקון או טיפול ברכב , והוא היה מספר לה את צרותיו ומשתף אותה בהתלבטויותיו. על השעה שעבד על הרכב שלה, הייתה צריכה לשלם לו מאות שקלים, ועל השעה שהיא הקשיבה לו ונתנה לו טיפול פסיכולוגי הוא לא שילם כלום. היא כבר הייתה רגילה. השירות הפסיכולוגי שלה היה פתוח לכולם ובחינם. זה הכי הרג אותה. כל יום התמגנטו אליה עוד ועוד והיא כבר לא יכלה יותר לשמוע אותם. בשלב כלשהו היא דיברה עם אלוהים וביקשה ממנו שיזמן לה מפגש עם אנשים נורמלים ומחייכים, וזה אכן קרה, אבל אחרי כמה חיוכים, הם , המחייכים, הסירו את החיוך, קילפו את המסכה מפניהם והחלו לספר לה…

יש שיאמרו שזה הגורל. כנראה על העיניים הכהות שלה או על המצח הבהיר שמוסתר מאחורי התלתל יש איזה סימן . היא ניסתה להסתיר את עיניה מאחורי משקפיים כהות, אבל זה לא עזר. את המצח הסתירה בעשרות תלתלים וגם זה לא עזר, רק גרם לה לפצעונים שלא היו לגילה.                             במהלך חייה, עד לרגע זה מאות עברו בדרכה בדרך אל דרכם. אז, את יוסף היא גם תזמין, שיבוא ונראה מה יש לו לומר, וגם את פטמה המנקה ואחותה יסמין והבת דודה שלה וואיבה, ואינברט הסודנית. כולן תוזמנה ותבואנה. הן תמיד שמחו לבוא אליה , כי בחמש השעות, הזמן שלקח להן לנקות את ביתה, הן גוללו בפניה כמעט  אלף לילות מחייהן ושוד ושבר ואינסוף תלאות. היא נזכרה במנשייב, מנקה הרחובות שגרם לה בכל בוקר לצחוק, כשבידו ענף של עץ דקל והוא עומד בכניסה לחנייה של ביתה וטרנזיסטור קטן תלוי על צווארו והוא שר, שר, שר. אף פעם לא הייתה בטוחה באיזו שפה.                                                                                                                                                        היא בטח שכחה עוד הרבה אחרים , היא מהרהרת בינה לבין עצמה. לא פשוט להביט לאחור ולהפנות מבט בו בזמן גם להווה. ההווה הוא תמיד חמקמק . מלאכת הזיכרון היא קשה, ולנסות ולהיזכר בכל אדם ואדם שחייו הצטלבו בחייך, זה כמו לחפור באדמה ולנסות למצוא את שורשיו של עץ שעומד על תילו כבר 200 שנה.                                                               .                                               ישבתי על הספה בסלון, מנורת לילה עתיקה זרקה אור צהוב על מחברת חומה מפעם מזמן עוד כשהייתי תלמידה.

פאטמה המנקה מצאה אותה כשניקתה. היא זרקה את הסמרטוט מידה, לקחה עט וכתבה על העטיפה, במקום בו מודפס: "שם התלמיד" ו"שם המשפחה" .

                  "הייתי רוצה למות היום  ולחיות שוב מחר, לראות מי בוכה עליי,

                  מי מדבר עליי טוב ומי כלל אינו נעצב".

היא כתבה בערבית ואני תרגמתי לעברית.

במסיבה שערכתי, הודעתי לכולם שאני מתה. למרות שהודעתי להם, הם הגיעו למסיבה. לא כולם, אולי רבע או קרוב לחצי ממי שהוזמן. הבטתי בהם. הם אמרו שהם מאוד עצובים ושאחסר להם, אבל העיקר להמשיך ולחיות, והם מבטיחים שתמיד אהיה בזיכרון שלהם.                                                      אפילו שזה היה ב"כאילו" ולא באמת, נפגעתי מהם! כעסתי על כך שאין להם שום ערך לחיים. אם הם שרדו את הבוקר שלפני שלא יצפו לשרוד גם את הבוקר שאחרי . לא הכל מובן והמוות אינו בידם.           כיביתי את האורות ואת המוזיקה. העלטה שבאה אחרי כיבתה את הקולות. כולכם מתים, צעקתי , ואין לי אפילו מילה טובה אחת לומר עליכם!

המשטרה בדיוק הגיעה וביקשה מהמתים-החיים להתפזר. שמעון השכן, תפס על זה "טרמפ" ואמר לשוטר שצריך לאשפז אותי, כי הודעתי שאני מתה והנה אני כאן בריאה ושלמה ולא נראית כמו רוח רפאים כלל וכלל. צעקתי לו כשהפנה את גבו והלך: :הלילה הרוח שלי תבקר אותך". השוטרים  הזהירו אותי ולא נתנו  לי קנס, כי  בבדיקה שערכו זו פעם ראשונה שלי שעשיתי מסיבת מתים, וגם כי אף אחד, סוף סוף, לא באמת מת במסיבה.                                                                                               השוטרים היו מרוצים וצחקו ביניהם. "איך היה"? שאלו אותי בטרם עזבו? איך זה למות ולחזור שוב? "מי שמת ההפסד כולו שלו", עניתי. זה משפט שאמא שלי נוהגת תמיד לומר. בסופו של דבר, עדיף שיבחרו לך את יום מותך, בדיוק כמו שבחרו לך את היום שבו נולדת.

וובה הגיע להיפרד. הוא היה האחרון. "מצטער שככה היה הלוויה שלך" אמר. "באמת שאת לא צריכה מצטערת. אם את באמת מתה, אנשים באמת בוכים. את אישה טובה. מחר תבואי לעבודה ונדבר בזמן סיגריה. באמת שמח שאת לא מתה". אם את מתה וובה בוכה.  עכשיו צוחק" אמר ומתוך פיו הציצה לה שן בצבע זהב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים