הִיא מְחַיֶּיכֶת.
קוֹרֵאת אֶת הוֹדָעָתוֹ,
כּוֹתֶבֶת, שֶׁעֵינֶיהָ נֶעְצָמוֹת וְהִיא תֵיכֵף נִרְדֶּמֶת.
הוּא-
מִתְגַּעְגֵּעַ.
שׁוֹלֵחַ אַהֲבָה בִּין הַמִּלִּים,
מִתְפַּלֵּל;
שֶׁתֵּלְכִי לִישֹׁן וְיִהְיֶה לָךְ לַיְלָה טוֹב, אַמֵּן.
שֶׁתְּדַמְיְנִי שַׁאֲנִי מְחַבֵּק אוֹתָךְ וְחָם לְךָ וְנָעִים, אַמֵּן.
שֶׁיִּהְיוּ לָךְ חֲלוֹמוֹת טוֹבִים, אַמֵּן.
שֶׁתִּתְעוֹרְרִי עִם חִיּוּךְ עַל הַפָּנִים, אַמֵּן.
שֶׁתָּקוּמִי אֶל יוֹם טוֹב , אַמֵּן
שֶׁתַּצְלִיחִי בְּכָל מַעֲשַׂיִךְ, אַמֵּן.
שֶׁתִּתְקַשְּׁרִי אֵלִי וְתַגִּידִי לִי שְׂאֵת מִתְגַּעֲגַעַת, אַמֵּן
שֶׁנִּפְגַּשׁ מָחָר, אַמֵּן.
שֶׁנִּשְׂמַח לִרְאוֹת אֵחָד אֶת הַשֵּׁנִי, אַמֵּן.
שֶׁנִּתְחַבֵּק וְנִתְנַשֵּׁק וְנִתְחַבֵּק וְנִתְנַשֵּׁק, אַמֵּן.
שֶׁתַּבִּיטִי לִי בְּתוֹךְ הָעֵינַיִים, אַמֵּן.
שֶׁלְּנַצֵּחַ נֹאהַב וְכָל יוֹם מְחַדָּשׁ נִתְאַהֵב,
אַמֵּן!
הִיא מְסַמֶּסֶת חֲזָרָה,
כְּבָר יְשֵׁנָה… מִתְגַּעְגַּעַת, אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ".
הוּא מִתְפַּלֵּל עָמֹק בַּלֵּב,
שֶׁאֱלֹוהִים יַגְשִׁים אֶת כָּל מָה שֶׁאֲבַקֵּשׁ-אַמֵּן!
וְאִם יִתְגַּשֵּׁם,
בַּסּוֹף נִתְּחָתֵן.
אַמֵּן ואַמֵּן!