יום שלישי, בדרך להופעה ברעננה לזכר שלושת הנערים שנחטפו בדיוק לפני שנה…אנחנו באיחור כרגיל. כוס הקפה יוצאת איתי לדרך ואני גומעת לאיטי, נזהרת שלא יישפך עליי הקפה מההרים והגבעות שבכבישים. בצומת קסם, ברמזורים, שבפנייה ימינה לכיוון כפר-סבא, האור האדום מורה לעצור, ואני מוצאת זאת כהזדמנות לפתוח את החלון ולשפוך את מה שנשאר בכוס. ברדיו מתנגן שיר מקסים ובין המנגינה לשיר אני מזהה מבחוץ צליל אחר ומוכר ….נשמע כמו יללה. מיד כיביתי את הרדיו וזקפתי את שתי אוזניי. "אני שומעת משהו…נשמע כמו יללות של גור חתולים…". "את סתם מדמיינת עונה לי האיש שלי. כן, בתוך תוכו הוא יודע, שמלמעלה חרצו את גורלנו ואולי נסתרות דרכי האל, אבל גורל בעלי החיים בעלי המזל לא נסתר מעינינו. היללות פסקו, הרמזור הפך לירוק ומועקה גדולה תקפה את ליבי. "אני לא מדמיינת , יש שם גור חתולים". "אולי , אמא שלו הסתירה אותו שם" ענה לי האיש שלי, "אבל איך חתולה תגיע לשם?" שאלתי. הכל סבוך . שיחים מגודלים מכסים את הכל.
מישהו זרק אותו שם, חשבתי בליבי. למה אנשים כאלה אכזרים? איך אפשר? היללות שלו המשיכו להדהד באוזניי לאורך כל ההופעה. בחזור, השעה הייתה לקראת חצות. " אני נוסעת לראות מה עם החתול", אמרתי לאיש שנמנם לידי, והוא בקול מנומנם ומיואש ענה לי: " תעשי מה שאת רוצה". ירדתי מהרכב ואליי הצטרף בני, שגם הוא מושיע של בעלי-חיים. התנועה בצומת הזו היא בלתי נפסקת. רעש של רכבים בלתי פוסק, ובכל זאת, התקרבנו לאט לאט לכיוון השיחים , עשינו קולות של פססס….פסססס…פסססס….ופתאום יללות אימתניות קרעו את אוזנינו. לא דימינתי!!!
ניסינו בכל דרך אפשרית להסיט את השיחים, לדחוף ידיים פנימה, לקרוא שוב ושוב, אבל לצערי, לא הצלחנו להוציא את הגור. האיש המנומנם שלי בא לקרוא לנו. כבר מאוחר ומחר יום עבודה. הלכתי משם בצער רב, אבל משהו בתוכי אמר לי, שהחתול יישאר במקומו.
בטרם עצמתי את עיניי, הבטחתי לעצמי, שמחר, השכם בבוקר אני הולכת לחלץ אותו. החום הצפוי, והצומת הסואנת עם אלפי המכוניות…..הוא עלול למצוא את מותו…
השכם בבוקר, התקשרתי ללוכד חתולים. "אוכל להגיע רק לקראת 12:00 בצהריים" הוא אמר. הרצתי לי סרטים בראש לגבי מה שעלול לקרות עד אז. זה עלול להיות מאוחר מידי. לוכד אחר הבטיח שינסה להגיע לקראת 11:00, אבל הציע שאסע למקום לבדוק אם הוא עדיין שם. נבהלתי מהמחשבה…..
מצויידת בטונה, אוכל יבש לחתולים, מים, ומתקן נשיאה נכנסתי לרכב . מי יוכל לעזור לי בינתיים? הרהרתי. המחשבות התרוצצו בראשי הלוך ושוב…. אולי אפשר יהיה לבוא מהדרך האחורית של השיחים…אני יודעת שיש שם כביש עפר…אבל מעולם לא נסעתי שם…..אולי עם ג'יפ יהיה יותר קל….ואולי….אאמממממ……ואז עלה רעיון בראשי. בדרכי עצרתי במוסך בו אני מטפלת ברכבי. "אני חייבת שתבוא עם הג'יפ שלך ותנסה לעזור לי" אמרתי לבעל המוסך, שמזמן כבר הסטטוס שלו השתנה לחבר בעת צרה. מבלי לחשוב פעמיים, הוא עזב את לקוחותיו ויצא איתי לדרך…. הגענו. ליבי האיץ את פעימותיו. יצאתי במהירות וצעדתי למקום. עיתון ישן שהיה צמוד לאדמה בלילה הקודם, היווה סמן למקום המדוייק בו היה. התחלתי לעשות קולות בשפת החתולים. מהרכבים שחלפו ועצרו הביטו עיניים רבות וסקרניות. צומת שוקקת חיים, אנשים במזגנים ומישהי עומדת בין השיחים ועושה קולות והברות לא ברורים….והנה מישהו מגיב ועונה לי בקול חלוש …. "הוא כאן" קראתי בשמחה. ושוב, ניסינו במספר דרכים להגיע אליו, אבל לא הצלחנו. התמלאנו באבק וקוצים…אבל הוא שם קורא לעזרה ושוב אני נבחרתי, צחוק הגורל. כנראה סומכים עליי וגם צוחקים עליי, והנה רכב ועליו מדבקה :"אין ייאוש בעולם כלל."
חני הלוכד כבר היה בדרכו….חזרתי להביא את רכבי ובינתיים הסברתי לו היכן החתול. כשהגעתי אליו, ראיתי אותו אוחז בידו משהו קטן . התקרבתי ומתוך כף ידו הציץ ראש קטן של חתלתול עם זוג עיניים גדולות בצבע כחול. היצור הכי מתוק בעולם!!!תודה לאל קראתי והרגשתי כיצד נגולה אבן מעל ליבי . הקטן קטן, אבל היללות שהרים קרעו את האוויר החם, והפשירו את פניי המתוחות. "עוד חתול אחד לחבורה", אמר לי חני. כן, חייכתי וחשבתי על החבורה: 2 הכלבות שמצאנו נטושות פלוס החתולים שלי ואלו מהרחוב ששמעו עליי ובאים גם לבקר….בקיצור, ביקשתי כבר מס' פעמים מאלוהים, שלא יסב לי את הצער הזה בלב. אני לא מבינה איך אנשים יכולים להיות אטומים ואכזריים כלפי בעלי חיים. חני, הלוכד אמר שמניסיונו הוא מהמר, שמישהו עבר עם רכב בצומת וזרק אותו! מה יש להגיד???.
הכנסתי את בר המזל למנשא בדרך לחיים אחרים. לחתול הזה היה מזל והוא נועד לחיים, אבל כמה כמוהו יש זרוקים ונטושים כולל אלו שמעולם הכלבים?.?…? עכשיו מגיע הקיץ, ושוב נשמע על כלבים שנטשו אותם….אבל שום דבר לא נסתר . מלמעלה הכל נראה, כולל לב ליבו של האדם, ואני תמיד בתקוה שהטוב יתעלה על הרע!
"עכשיו צריך למצוא לו שם" אמרתי לחני. והוא בשבריר של שנייה שלף: "קסם". תקראי לו קסם" אמר."אין יותר מתאים מזה", חייכתי .
קסם הקטן, שבאורח קסם ניצל ממוות בטוח בצומת קסם הגיע אלינו למשפחה. הוא אכל ושתה ואכל ושתה ויילל ורדף אחרי הכלבות והן הסתובבו סביבו ולא הבינו מי היצור הזה בכלל. החתולים עשו לו פרצוף מאיים והוא לא מפסיק לחפש מישהו שיוכל לרוץ איתו, להתכרבל סביבו וללקק אותו, כי מה הם החיים אם לא להביט בקסמים מסביבנו ולחייך לעננים?!
תהיו טובים (: