האבסדורד בחיינו ועם חוסר השיוויון במדינה שלנו: הבת שלי והחברים שלה, כולם לוחמים נמצאים עכשיו בגזרה חמה, באזור ירושלים. הם מפטרלים באזור הכפרים הפלסטינים ובין השאר שומרים באזור בו יש יישוב יהודי חרדי. אתמול היא שיתפה אותי במחשבות שעלו לה בזמן הפטרול בשעת לילה מאוחרת וכשהקור הירושלמי מצליח לחדור את כל השכבות שלבשה: "אמא, חשבתי על זה שזה לא הגיוני, שאנחנו נתגייס לצבא ונגן בגופינו , בחום ובקור ולאורך כל שעות היממה, תוך כדי סיכון, על אנשים שלא מתגייסים לצבא ולא נושאים בנטל. … נוסף לכל זה עוד מעיזים בכנסת להצביע נגד העלאת המשכורות שלנו…" נצבט לי הלב. כל מילה בסלע! אני יודעת שהיא מרגישה פראיירית לפעמים, אבל היא לא מודה בכך. "אני צריכה להיות עם החיילים שלי, אני מחוייבת", היא אמרה לי. "מי יעשה את העבודה שלנו"? אז, אלו הם החיילים שלנו, ילדים מדהימים שמרגישים מחוייבות למדינה ומתנדבים לתפקידים מאתגרים ושוחקים. "קצרי את השירות שלך", ביקשתי ממנה. 3 שנים את נותנת מהחיים שלך למדינה. ועכשיו המדינה ונציגי הציבור שנבחרו צוחקים לך ולנו בפרצוף! היא שתקה. כואב לה וכואב גם לי. אנחנו חייבים לתת לחיילים שלנו את המקסימום שאפשר. בושה לחברי הכנסת שהעזו להרים את ידם להעלאת משכורתם ולאלו שהתנגדו להעלאת משכורות החיילים.
אני מצדיעה לך ילדה ולכל החיילים! ברוכה הבאה לעולם האמיתי ולסרט הרע בו חיה המדינה כשהבמאי העומד בראש אינו שולט על שחקניו, וכולם יושבים מסביב לשולחן עגול , מסובבים רולטה וצוחקים על מי שנתן להם במה. ### החיים הם לא משחק #### השחקנים משתנים אחרי סרט רע.