צדיק

אבא לאתר

צדיק עמרן בן רחמים (אל מצלאווי)

צדיק- חפש עיניים טובות.-(*הסיפור על אבא שלי) 

זעקות שבר נשמעו מחדרה של אמא.

התעוררתי משנתי בבהלה והתיישבתי במיטה. הייתי בטוח שהתעוררתי מחלום רע, אך הזעקות הלכו
והתגברו ועתה נשמעו גם מכיוון החצר.
שפשפתי את עיניי, עצמתי אותן ופקחתי שוב , כדי לוודא שאני ער במאה אחוז .
הייתי ער וזה לא היה חלום.

"מגידה מתה, מגידה מתה" שמעתי את אבי זועק ואחר כך שמעתי את אחותיי לטיפה, וורדה ומרים זועקות בקול שהרעיד את קירות חדרי, אמא, אמא ,אל תעזבי אותנו. לאן את הולכת?
אלוהים למה לקחת את אמא שלנו כל כך צעירה והשארת אותנו יתומים? שאלו בבכי תמרורים.
רעדתי בכל גופי, קמתי מהמיטה ורצתי לחדרה של אמא. דלתה הייתה פתוחה למחצה ובפתחה עמדו
אחיותיי. מבעד לדלת הבחנתי בסיתה רזלה , סבתא שלי, אמה של אמא שלי.
קראתי אמא, אמא וניסיתי להיכנס לחדרה לראות איתה, אבל אחיותיי הסתערו עליי בבת אחת וחסמו את דרכי.
אני רוצה לראות את אמא ביקשתי בעודי בוכה ובועט בהן בכל כוחי, אך כוחו של ילד בן שמונה לא ישתווה לכוחן של אחיותיו ,שלוש במספר.
לא אתה לא יכול, אמרה וורדה אחותי הבכורה, עדיף שתזכור את אמא בזיכרונך, גיבורה וחזקה כפי שהייתה.
לא, לא צעקתי והיכיתי אותה באגרופיי, תני לי לראות אותה. אני רוצה לדבר איתה להגיד לה שתחזור
שאני עדיין ילד קטן וזקוק לאמא שאוכל לשים את ראשי בחיקה.

צדיק, אמא מתה,היא לא תחזור. אמא מתה ,היא לא תחזור.
המילים שאמרה לי אחותי לטיפה חזרו והדהדו בראשי .
טמנתי את ראשי בתוך ידיי ובכיתי , וגופי הקטן רועד וממאן להירגע. אחותי לטיפה נגשה אליי, התיישבה על הרצפה והניחה את ראשי בתוך חיקה.
תבכה, היא אמרה לי, תבכה עכשיו, וכשתפסיק כבר לא תהיה הילד הקטן, אתה תהפוך לגבר קטן.
אתה צריך לעזור לאבא, תסתכל עליו הוא שבור. אם לא נעזור לו ונהיה חזקים, אבא עלול למות
מצער בטרם עת, ואז נשאר בלי אמא ובלי אבא.

הרמתי את עיניי והבטתי באבא שישב על הרצפה, וקרע את הצווארון בכותנתו, עוד לפני שאמא הובאה לקבורה. מעולם לא ראיתי את אבא כך. פתאום הוא נראה לי זקן נורא ולא בגלל זקנו הלבן, אלא מפני
שפניו לבשו צער ועיניו טבעו בתוך הדמעה.
מחקתי את דמעותיי וקמתי מחיבוקה החם של לטיפה וניגשתי לאבי.
עמדתי מולו והוא הגביה אט אט את ראשו והביט לתוך עיניי. אמא תמיד אמרה לי: "יה איבני, אם אתה רוצה לדעת על האדם תסתכל לו עמוק בתוך העיניים, העיניים אף פעם לא ישקרו לך".
ואני אימצתי את הנוהג ואפילו אהבתי אותו. הטבעתי את עיניי בתוך עיניו של האדם שעמד מולי, וכך למדתי לקרוא בתוך עיניהם של אנשים. מצאתי סוגים רבים של עיניים, ובכל פעם הייתי מספר לאמי והיא הייתה מזהירה אותי:
תיזהר מעיניה של סביחה, יש לה עיניים צרות. אם אתה רואה אותה בדרכך רוץ בכל כוחך, ואם היא קוראת לך תאמר לה שאתה ממהר ורוץ מהר יותר, אל תעצור!
לראשידה יש עיניים בולטות. אם תסתכל עליהן הן ישאבו אותך אליהן, תיזהר ממנה. אל תדבר איתה הרבה, ואל תביט עמוק לתוך עיניה. הן חזקות. אתה עלול לטבוע בתוכן.
תיזהר גם מהבן של הסנדלר. הוא נוהג לקרוא לילדים ולחלק להם ממתקים, אבל העיניים שלו עקומות וכך גם ידיו. הן נוגעות איפה שאסור, ואני משביעה אותך לא ללכת איתו , או להתקרב אליו עם חבריך. היזהר מלעשות מעשה שטות.

כך הייתה אמי מספרת לי על כל אחד ואחת מאנשי מהשכונה, ואני הייתי עוצר מול כל אחד ואחד שעליו סיפרה, מביט עמוק בתוך עיניהם, ובוחן את המידע שאמי העבירה לי עליהם.
למשל מריה, אישתו הנוצריה של הנגר, שעל עיניה אמי אמרה, שהן יכולות לפתות אפילו את הנחש מהסיפור של אדם וחווה , או מלכיה שאליה היו הולכים כל אלו שהאמינו שפגעה בהן עין רעה, והיא הייתה מביטה בעיניה המכושפות, ממלמלת מספר משפטים, נוגעת, צועקת, מתחננת ומבטיחה, וכך הייתה שואבת מהן את כל תחלואי הנפש והכאב, וגם כמה לירות, כי צריך גם להתפרנס.

כך הפכתי את האובססיה של אמי למשחק ולמדתי להכיר את כל סוגי העיניים שאלוהים ברא ולכתוב עליהן במחברת שהסתרתי מתחת למיטה:
עינא ארוכה, עינא בישא ,עינא קצרה, עינא ארוכה, עינא ישרה, עינא עגולה, עינא רואה, עינא מבטת, עינא דזקנה, עינא דאלמנה, עינא דבתולה, דאלמנה, דגרושה והרשימה עוד ארוכה.

ועתה חזרתי להביט בעיניו של אבי, שעליהן אמא נהגה לומר:  "עיניים טובות". העיניים של אבא התבוננו בי, אך היו כבויות, ואפילו הדמעות הרבות שעמדו בתוכן לא העניקו להן ניצוץ.

"בוא שב לידי  יה איבני" ,אמר לי אבי בקול צרוד.
התיישבתי לצידו וקירבתי את ראשי לכתפו. אבא החל ללטף את ראשי בדומיה.
"אבא, מה יהיה עכשיו"? שאלתי.
אבא המשיך לשתוק וללטף את ראשי, אך מקץ מספר דקות קולו חזר אליו.
"אני חושב שלטיפה תצטרך לעזוב את בית הספר ולטפל בנו .היא תצטרך להיות לנו לאמא, אמא קטנה.
לוורדה יש כבר בעל, ועוד מעט יהיה לה גם תינוק, והיא כבר שייכת לבעלה, אי- אפשר להפריע לה יותר מידי. ומרים, היא  עומדת להתחתן, וגם היא תהיה עסוקה בביתה. אז זה מה שנשאר", אמר וספק בכפות ידיו.
דבריו חלחלו אט אט לתוך ראשי , וחזרתי ושמעתי קטעי משפטים, בעודי משיר מבט אל תוך עיניו השבורות. שתקתי, מה יכולתי לומר. הורדתי את ראשי לרצפה והבטתי בשיירה של נמלים מתחת לרגליי.  עקבתי אחריהן ובמשא הכבד שעל גבן הקטן. מעתה גם אני אצטרך, בדיוק כמותן, לשאת על גבי הקטן משא כבד שאינו מתאים לילד קטן. רק שהן ביחד ואני מרגיש לבד.
"צדיק, צדיק, קרא אבי והוציא אותי מהרהוריי".
הפנתי את מבטי אל מול פניו.
"שלא תעז אפילו לחשוב, שאתה תפסיק ללכת לבית הספר ולשיעורי התורה", אמר לי בקול סמכותי ותקיף. הוא חזר לדבר אליי כמו אבא לפני שאמא הלכה.
"אומנם אמא לא פה כדי להשגיח עליך, אבל אני אדבר עם רבי ראובן ועם מנהל בית הספר, ואני אדאג
לכך שהם יאמרו לי כל יום, אם הגעת או לא, ואם אתה לומד או משתובב."
חיוך ממזרי הופיע בעיניי, ואבי הניד את ראשו מצד לצד, והגניב חיוך קטן שאותו ניסה להסתיר, אך ללא הצלחה רבה.

הערב החל לרדת והחשיכה כיבתה את להט הלבבות והאטה את קצב הפעימות, אבל הנשימה הפכה לכבדה יותר, החום המעיק ייבש את הגרונות ומליחות הדמעות צרבה את העור.
מסע ההלוויה החל .הבטתי מסביב וראיתי את כל העיניים שהכרתי מביטות בי.
מה אמא הייתה אומרת עכשיו? חשבתי .היא בטח הייתה מניחה את ידה על מצחי וממלמלת :
"בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין".
חייכתי ודמעה זלגה על פניי.
אמא נטמנה בחלקה של "אל יהוד", היהודים , ואני התיישבתי ליד קברה של אמא, לצד הנשים המקוננות ורק הבטתי בהן. עיניי לא יכלו לייצר עוד דמעות.
אני חושב שנגמרו לי הדמעות, כי מאז שאמי נפטרה לא הזלתי יותר אף דמעה, הפכתי לגבר קטן, ואחר כך לגבר גדול והדמעות נמחקו מעיניי. מאז הן שוכנות בתוך ליבי בלבד, דמעות נסתרות שלעין אינן מתגלות.

בתום ההלוויה כרע אבי שוב על חלקת הקבר הטרייה, מירר  בבכי וחפן בידיו מהאדמה האדומה שכיסתה את אמא בדרכה לעולם הבא. כשהגענו לפתח ביתנו הידק את האדמה בכניסה לחצר, במקום בו נהגה אמי לשבת עם פאטמה, שכנתה הערבייה ולשמוע דברי רכילות על האנשים בשכונה.

פאטמה הייתה גם חברתה הטובה, ויום אחד כששבתי מבית הספר, מצאתי את אמי ופאטמה יושבות, בידן כוסות התה ולרגליהן צלחת עם עוגיות התמרים שאמא נהגה להכין, דיבורם מתערבב אחד בשני ושתיהן מתגלגלות מצחוק.
טיפסתי על החומה מצדו האחורי של ביתנו והסתתרתי מאחורי חבית המים הכחולה והאזנתי לדברי רכילותן.
פאטמה סיפרה לאמא שחג' יעקוב, בעלה מנסה בכל לילה לפתות אותה בדברי אהבה, כדי שתענה לרצונו ותיכנס איתו למיטה.
מה למשל הוא אומר לך? שואלת אותה אמי בקולה המתנגן.
פאטמה מניחה את המטפחת על פיה, מנסה להסתיר את סודותיה שעומדים לצאת מפיה, לבל יעופפו להם בין דלתות בתי השכנים.
פאטמה לוחשת לאמא, אבל קולה עדיין נשמע. למשל, אומרת פאטמה יום אחד הוא אמר לי: "פאטמה, אהובתי , מחמל נפשי. עינייך השחורות הן כעיני העורב העומד מעל גג ביתנו ומלחש.
את מהפנטת אותי ביום ובליל, ומוחי אינו שולט על גופי שרק אלייך משתוקק.
פאטמה, מצחקקת ואמי אוחזת את בטנה ומתגלגלת מצחוק.
ומה עוד? מפצירה בה אמי שתספר.
אתמול בלילה, ממשיכה פאטמה ,הוא בא אליי עם עיתון טומעה שקנה מהחיילים הבריטים, יימח שמם.
הקשבתי בשקט לסיפוריה, שלא נגמרו מעולם.היא הייתה העיתון שמביא חדשות על כולם.                            ובעודי מנסה ליישר את רגליי, ציפור שישבה על ענף  מעליי הנחיתה על ראשי "מנת מזל טוב " "וברכה" ואני קפצתי ממקומי, וגידפתי בקולי קולות.

אמי ופאטמה קפצו בבהלה ממקומן וכשאמי ראתה שזה אני החלה לצעוק:
"ממזר בן ממזר, כמה זמן אתה מסתתר כאן "?
רצתי ונכנסתי למטבח ואמי נפרדה לשלום מפאטמה ונכנסה אחריי.
"כמה פעמים אמרתי לך לא להקשיב לסיפורים של פאטמה? אה? שאלה בעוד מושכת באוזני עד שנהייתה
אדומה כמו העגבנייה הבשלה שעמדה כבר כמה ימים על השיש ואף אחד לא טרח לזרוק אותה לאשפה.
מה אתה בחורה"?
השפלתי את ראשי ,עושה עצמי כנפגע ואז נקיפות המצפון של אמי, שהיו באופן קבוע מנת חלקה תקפו אותה מקץ שניה, והיא התקרבה אליי ,ליטפה את ראשי ונשקה על מצחי .

"יה אבני, זה לא טוב בשבילך הסיפורים האלה. אתה צריך ללמוד בבית ספר, וגם קצת תורה ודרך ארץ לא      יזיקו לך".
"שמעתי שאתמול איחרת לשיעור תורה ואליהו , הבן של נזימה, אמר שרבי ראובן היכה אותך כהוגן בסרגל על אצבעות ידך. תראה לי אותן ביקשה , אך לא המתינה ומשכה את ידיי אל מול עיניה הבוחנות.
אצבעות יקרות של אמא, אמרה ונישקה אותן.
יום אחד אני אבוא עם מטאטא ואכה את רבי ראובן בכל גופו ",אמרה.
"אני לא מבינה מדוע אביך מתעקש שתלך ללמוד דווקא אצלו . איך הוא מעז להכות אותך" ?
צחקתי וחיבקתי את אמא.
"אמא שלי" אמרתי, "אני אוהב אותך. את באמת תבואי ותכי את רבי ראובן במטאטא"? קפצתי ממקומי ורצתי להביא מהחצר את המטאטא. "הנה קחי" אמרתי לה וצחקתי, ואמא התגלגלה מצחוק והחלה לרדוף אחריי בכל הבית עם המטאטא.

אני אוהב אותך, אמרתי שוב ושוב ליד הקבר ואז אחותי לטיפה שילבה את ידי בידה והובילה אותי
הביתה לפרק חיים חדש ואני רק בן שמונה . בלי אמא, שעזבה את החיים מעל פני האדמה, ועברה לגור מתחתיה, הרבה בטרם זמנה .
אני לא בטוח שזה מה שרצתה, אבל אני מקווה שיהיה לה טוב שם,  ושתבוא לבקר אותי בחלומות שלי ותדבר אליי, כאילו היא נמצאת עדיין כאן איתי, כמו כל האימהות האחרות בעולם.

לטיפה עזבה את בית הספר והיא רק בת 10 שנים.
אני המשכתי בלימודיי, אך לא לאורך זמן .
מידי פעם הייתי מבקש מאבי להצטרף אליו וללמוד את מלאכת המסחר.
כשאין אמא בבית, תאמר לי סבתא רזלה, אין עמוד שדרה, וכשאין עמוד שדרה הגוף לא מתפקד,
הגוף נכה. כך הבית שלכם עכשיו. אין תחליף לאמא ואין שום אבא בעולם שיכול למלא את מקומה, יהיה האבא הכי טוב שבעולם.
אלוהים ברא את האישה בשונה מהגבר, וגבר לעולם לא יידע  דרכה של אמא.
סבתא רזלה צדקה.

בגיל 14 הפסקתי ללכת לבית הספר, ולא עזרו כל תחנוניו של אבי או איומיה של לטיפה, אחותי.
אני רוצה ללכת לעבוד עם אבא אמרתי בנחרצות ולאבי לא נותרה ברירה.
הוא נעתר לבקשתי, אך התנה זאת בכך שאלמד מקצוע ,כדי שתהיה לך תעודה ביד, אמר.
בלי תעודת מקצוע, מה תעשה? שאל. תסתובב כמוני כל היום?
העבודה קשה, ניסה לדבר על ליבי.
הסכמתי ואבי דיבר עם מחמוד, הספר של השכונה שאצלו נהג להסתפר, והלה הסכים לקחת אותי כשוליה.
מידי בוקר , אבי היה מעיר אותי ובמקום ללבוש את בגדי בית הספר, הייתי לובש את הכותונת וצועד למספרה. שם הייתי צריך להקשיב להוראותיו של מחמוד, הספר הקירח, ולשרת את הפרצופים שבאו
בדלת מספרתו.
אבי היה שבע נחת מכך, שמצא לי מסגרת ואולי יהיה לי מקצוע לחיים, אך אני לא בניתי על
כך לטווח הארוך, ובכל פעם שחבריי היו עוברים ליד המספרה בסיום הלימודים, הייתי יוצא בתואנה כלשהי ולא חוזר.
כך עשיתי מספר פעמים ותירצתי זאת בתירוצים שונים , כשאמרתי שאני לא מרגיש טוב, שאני צריך לשירותים שאני הולך להביא אוכל, והייתי הולך ולא חוזר.
יום אחד קצה נפשו של מחמוד והוא גרש אותי בבושת פנים מהמקום.
אבי ניסה לדבר על ליבו שיחזיר אותי, אך הוא סרב.
"פספסת מקצוע מצויין",  גער בי אבי, אך בי לא היה שום צער על כך.
אני רוצה לעבוד איתך, אמרתי לו , אך אבי לא נכנע מיד. הוא ניסה לסדר לי לעבוד אצל הנגר, ואחר כך אצל המסגר, אך עבודות אלו  לא דיברו אליי , אני חיפשתי את החופש והתנועה.
לבסוף אבי נכנע ואני לא הסתרתי את שביעות רצוני מכך. ואני התחלתי בדרך חדשה, עצמאי ולעצמי.
ילד בן 14 , גבר קטן.

"מה דעתך שנהיה שותפים", שאלתי בבוקרו של היום השני את אבי ?
זו הייתה הפעם הראשונה מאז מותה של אמי, שראיתי את אבי צוחק ואת עיניו דומעות מרוב צחוק.
כשדעך צחוקו אמר: "התרנגולת עוד לא הטילה את הביצים, ואתה כבר מכרת אותם ובנית בית".
אבא, פניתי אליו ועל פניי ארשת רצינית, "אני רוצה להיות השותף שלך, אני צעיר ויש לי כוח ואני יכול
למכור את הסחורה שלך בכל מקום. תן לי הלוואה של מאה פילס , אני אקנה כמה דברים ותראה איך שאני אמכור אותם בכפול כסף, ואז נוכל ללחוץ ידיים".
הבטתי בפניו של אבי, עיניו הראו גאווה והוא טפח על שכמי הוציא מכיס כותנתו מאה פילס והושיט
לי אותם. "קח בני,שיהיה לך מזל וברכה."
בכסף קניתי שעונים, סכיני גילוח, טבק,טבעות, מציתים, סיגריות וכאפיות, וכשקופסת עץ תלויה על צווארי התחלתי להסתובב בכיכר הגדולה ובבתי הקפה בהם ישבו החיילים האנגלים ,הפולנים וההודים והפצרתי בהם לקנות מהסחורה שלי.
והם שראו ילד קטן סוחר , זורק להם מילים שלמד בשפת ארצם ואינו מוותר, החלו לחבב אותי ואת כל קניותיהם היו עורכים אצלי ואף מבקשים ממני להביא עוד כך וכך דברים שלהם היו זקוקים.
לא היה מאושר ממני. הצלחתי במסחר והפכתי להיות מוכר שידו הייתה בכל.
בעבודתי למדתי עוד על האנשים שניקרו בדרכי, למשל:  שהחיילים ההודים לא משחררים את כספם בקלות, אבל הפולנים והאנגלים קונים הרבה, וכמעט בלי להתווכח. אם בחרו להתווכח מעט, זה היה אך ורק לשם השעשוע ולא יותר מכך, ואני הייתי נוהג להעלות את המחירים, להוריד טיפה בשביל ההרגשה ולשם והמשחק ולבסוף הייתי מוכר להם במחיר מופקע, וכל הצדדים היו  יוצאים מרוצים, ואני המאושר ביותר, בזמן שבו ספרתי את השטרות של הכסף וחישבתי את  הרווחים, אותם הייתי מציג יום ביומו בפני אבי הגאה.

לאט לאט הגדלתי את כמות הסחורה, ובדרכים עקלקלות הצלחתי גם לבצע מכירות בבתי- הכלא בין האסירים והסוהרים ומשם הייתי ממשיך לבתי הקפה בהם ישבו החיילים, ואת הכסף שחסכתי שמרתי בצד ובעזרתו תכננתי לעלות לארץ ישראל ברגע שאוכל, אבל מכתב שהגיע לביתי איים לקטוע את תוכניותיי. קיבלתי הודעה על גיוס לצבא עיראק. אני לא מתגייס, לא נשאר פה צעקתי. אבי הרגיע אותי וביום המיועד הוא ודודי ליוו אותי. שום דיבור לא עזר ונאמר לי שבבוא היום המיועד, כשימלאו לי 18 אני מחוייב להתגייס לצבא ולא אשב בכלא. קצין שדודי הכיר רמז לו שסכום כסף מסויים עשוי לשחרר אותי לחופשי , כי ככה נהגו לעשות עם כל היהודים. מרבית הכסף שחסכתי הלך לעזאזל ואיתו גם תקוותי להתחלה חדשה , אבל לא ויתרתי על החלום ועם העלייה הראשונה במטוס הראשון עליתי עם תקוה חדשה.

נפרדתי בשמחה מהולה בעצב מהארץ בה נולדתי, מהארץ בה אני משאיר את אמי וזכרונותיי, מילדותי, משכניי, מהשכונה. נפרד מהעבר, אך עדיין נושא אותו עימי לעברם של חיים חדשים.
עליתי עם עוד מספר חברים לארץ עליה למדנו בספרים ומהמורים. ההתרגשות הייתה רבה וקבלת הפנים הייתה חיוורת , כמו שנראינו לאחר טיסה לא קלה. בשדה התעופה המתינו לנו מספר נציגים של הסוכנות היהודית שבדקו את תעודותינו והובילו אותנו לאוטובוס שהסיע אותנו למקום מבודד בו היו זקוקים לנו ככוח עבודה.
נכנסנו לתוך אוהל גדול בו היו מיטות שדה מברזל ושמיכות צמר גסות ודוקרניות. תפסתי מיטה ונשכבתי עם בגדיי. עיניי נעצמו בכבדות ונפקחו שוב כששמעתי קריאות חזקות בשמי. צדיק, צדיק. פקחתי את עיניי והסתובבתי לעבר הקול. בפתח האוהל עמד גבר גוץ עם בגדי חאקי ונעלי עבודה גבוהות. על ראשו היה כובע טמבל ובידו החזיק חבילה של ניירות.

אתה צ-די-ק? שאל בהיסוס. כן, השבתי. אם כך עליך לבוא איתי. אתה נוסע לאשקלון לעבוד. הרמתי את תיקי ויצאתי מהאוהל. בטני קרקרה ורמזה לי שתשמח לקבל מנת מזון כדי להשקיט את רעבונה.
אין משהו לאכול לפני כן ? שאלתי. הגוץ התכופף ופתח קופסא חומה והוציא ממנה לחם בצבע לבן ובידו השניה והושיט לי גביע עם גבינה. חייכתי. מזל שיש לי את התמרים שהבאתי, חשבתי בליבי. אם זה מה שנאכל פה, מה עם מה שהבטיחו לנו: "ארץ זבת חלב ודבש"?!

באשקלון סללנו את פסי הרכבת ובערב נהגנו ללכת לצפות בסרטים הודים ולערוך חפלות עם שירים מבית אמא ואבא וגם הרבה אום –כולתום. השירים נסכו בנו געגועים רבים, וציפינו לרגע בו משפחותינו יעלו כפי שהובטח להם ושנוכל לשוב ולהיות ביחד .
ערב אחד בעודי שוכב במיטתי והגשם מכה בחוזקה באוהל וטיפות רבות חודרות להן מבעד לחורים הרבים שנוצרו, נזכרתי באמי, בילדותי הקצרה , בבגרותי המהירה ועיניי מלאו דמעות.
"לכל אחד יש רגע אצל אלוהים" אמרה לי, תבקש בני מה שתרצה ברגע שתרגיש שהרגע שלך הגיע. הנחתי את אצבעות ידי על מצחי ועצמתי את עיניי. "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" מלמלתי. אני מבקש
ממך האל הגיבור, הגדול והנורא שתמחל לי ברוב עוונותיי ותן לי להקים בית עם אישה טובה, אשת חיל שתהיה עזר כנגדי ונגדל יחדיו צאצאים בריאים בגופם ובנפשם, זרע קודש. אני מבקש אישה ואמא יחדיו, אני לבד ואני זקוק לחצי השני שלי שייתן מרגוע לנפשי.

הבוקר עלה. ארזתי את חפציי בתיקי, נפרדתי מחבריי שלא הבינו מה עובר עליי ועליתי על האוטובוס שנסע לתל-אביב.
שוב בודד בעולם, התיישבתי על ספסל בשדרה והבטתי בעוברים ובשבים. זוג גברים דוברים את שפת אימי חלפו מעליי. חיוך עלה על פניי. קראתי אחריהם בלשוני, לשונם. הם עצרו מלכת והסתובבו אליי. מי אתה? שאלו בקול אחד. סיפרתי להם בנו של מי אני והם חייכו וחיבקו אותי. ומה אתה עושה עכשיו? אני מתחיל בעוד מספר ימים עבודה חדשה, שיקרתי, ואני מחפש מקום לינה. אחד מהם רבי דוד הזמין אותי ללון באוהל שלו. יהיה צפוף אמר, ואתה תישן ליד בני הקטן .

אוהל מס' 8 היה בפינה, אוהל גדול שבתוכו ישנו, בישלו ואכלו. רבי דוד הציג אותי בפני אישתו והשכנים האחרים שעלו יחד איתו. אתה בנו של רחמים שאל? אביך הוא בין הבאים בתור לעלות אמר. פגשתי אותו בסוכנות לפני שעליתי, והוא יעלה בעזרת השם עד סוף החודש הזה הבא עלינו לטובה. אושר עטף את פניי ואני נשקתי לו על ידו וברכתי אותו ואת משפחתו.

כל אותו הזמן שתי עיניים הביטו בי ואני לא ראיתי אותן. כשהתקרבתי בלי משים, ראיתי אותה עומדת, צמתה יורדת עד סוף גבה והיא הביטה בי בעיניים כמו של אבי, עיניים טובות, כמו שאמא אמרה, ועם זאת הייתה בהן ארשת של ביישנות. היא חייכה והחלה לרוץ. ליבי רץ יחד איתה. פעימותיו דפקו בתוך גופי עד שהייתי חייב לשבת ולהירגע. זו האישה שתיקח לך, אמר לי הקול ששמעתי בין פעימה לפעימה.
בלילה לא נרדמתי וביום למחרת חיפשתיה וכששאלתי עליה אצל אימה , זו חייכה וענתה שהיא נסעה לתל-אביב לעבודה במפעל השוקולד.
נסעתי לתל-אביב והמתנתי מחוץ למפעל עד שתסיים את עבודתה. השעה הייתה 4 אחר הצהריים ודלת המפעל נפתחה וקבוצת נערות ונשים יצאו אט אט. חיפשתיה בעיני וכשכבר חשבתי שהיא אינה ביניהן היא יצאה. צמתה האדומה הלכה לפניה והיא נפרדה לשלום מחברתה וצעדה לבדה. ליבי החסיר פעימה. עמדתי נטוע במקומי ולא יכולתי להזיז את רגליי. היא התקרבה לכיווני , נבהלתי וסובבתי את ראשי, היא המשיכה ללכת לא רואה, אך לאחר שתי צעדים נוספים נעצרה וסובבה את ראשה, הביטה בי וחייכה.
באותו הרגע נשמתי עזבה אותי ונותרתי בלי נשימה. שלום, נופפה לי בידה. נופפתי לה בחזרה והיא המשיכה בדרכה. עיניים טובות וחיוך רך ורחב. אשת חיל מי ימצא ….זמזמתי את המזמור שאבי נהג לשיר לאמי בערב שבת. אמא, מצאתי בית אמרתי והבטתי לשמים מעל.

בסופו של אותו החודש, הגיעה משפחתי והובלה לאותה מעברה עם האוהלים בה שהה רבי דוד.
ההתרגשות הייתה רבה ואני חיכיתי לרגע בו אוכל לגלות את צפונות ליבי.
הרגע הגיע כערכו מסיבת אירוסין לסלמן וארוסתו וכולם אליה הוזמנו. עמדתי בין וורדה אחותי ובין אבי וכשראיתי את הצמה הארוכה מתקרבת , משכתי בידיהם בחוזקה והוריתי להם להביט לעברה.
סיפרתי להם מי הוריה וביקשתי מהם לגשת ולבקש את ידה. ביום המחרת וורדה ואבי הגיעו לאוהלו של רבי דוד. הם ביקשו את ידה של בתו, אך רבי דוד התפתל בכיסאו וענה שהנערה עדיין צעירה, לא מלאו לה עדיין 18 שנה וסדיק גדול ממנה כמעט בעשור וצריך לחשוב ויש גם אולי לשאול את דעתה …..
וורדה שהייתה ידועה כאחת שלא עושה חשבון ואומרת אשר על ליבה, הביעה כעס וענתה שאחיה סדיק הוא גבר שבגברים, חרוץ ואיש עבודה ורבות הבנות המשחרות לפתחו. לא עזר כלום. התשובה שניתנה
נשארה בעינה. אנא חכו עוד קצת ונחשוב על זה, אמרה אמה בטרם יצאו בבושת פנים.

התשובה לא נתנה מרגוע לסדיק והוא החליט לעזוב . אעבוד קשה כמו שאני יודע חשב, אחסוך כסף , אקנה בית ואבקש שוב את ידה. שנה שלמה קנה ומכר, בכל קצוות הארץ נסע. מקץ שנה היה בידו סכום כסף רב, אך עדיין לא הספיק לו לבית כפי שקיווה. סדיק חזר וביקש שוב את ידה דרך המשפחה. באותו הזמן שלא היה, גברים רבים הגיעו וביקשו גם הם את ידה של אהובתו, הנערה עם הצמה. תקוה היה שמה והיא הייתה התקוה שלו לחיים אחרים כמו שחלם. אביה הבטיח תשובה למשפחה נוספת בדיוק באותו הזמן , אך אמה של תקוה הרגישה בתוך ליבה שסדיק הוא זה שיהיה יותר מתאים לה ובעיני בתה ראתה לב אדום והבינה שמשהו גם בתוכה נרקם. היא הפצירה ברבי דוד שייעתר לבקשתה ובסופו של דבר, ניתנה תשובה חיובית ובין אוהלה של תורה ואוהליה של המעברה נשמעו ,קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים