מוישל'ה אלטעזאכן

מוישל'ה העגלון מנקה בתים, אבל לא במובן של מה שמשתמע מהמילה "ניקיון", אלא מנקה מנקה כל מה שנקרה בדרכו מתכולתם של הבתים שבהם נאגרו כל החיים. ושלא תחשבו גם בטעות שהכוונה היא שהוא גונב חס ושלום, השם ירחם. מוישל'ה מוכר ברחובות תל-אביב. הוא שם מאז שהיה ילד קטן, מלווה את אביו, אפרים עליו השלום, בקנייתם ומכירתם של חפצים שבעליהם היו בין המתים ובין החיים.
אלטעזאכן, אלטעזאכן, היה קורא פעם בקול חזק וצלול ואילו עתה קולו חלש וסדוק, אבל צלילי הפעמון שבידו עדיין נשמעים באוזניהם של השומעים וגם באוזניה של סוסתו האצילה, דולי, איתה הוא מהלך בנאמנות כמו גבר המהלך יד ביד עם אישה.
העולם השתנה, יאמר ויכווץ את מצחו. פעם דולי והעגלה נחשבו לכלי רכב כמו כל רכב אחר. אנשים היו מביטים בנו ומקנאים. עם דולי יכולתי להגיע מקצה אחד לקצה שני, ובעתות מצוקה עזרנו וסיפקנו גם שרותי הסעה. מפה לשם ומשם לפה, הייתה הרבה עבודה, לא כמו היום. פעם היו מעריכים אותי כשהסתובבתי עם העגלה והסוסה. הכבישים היו ריקים והיה כבוד בין הנהגים. היום הפכנו למטרד. הכבישים עמוסים ולנהגים אין סבלנות,כולם ממהרים. הם צופרים לנו מכל הצדדים ודולי שלי נהפכה לסוסה חרדתית ומסרבת לנוע בין כלי הרכב הרבים , נעמדת במקומה כמו עושה בכוונה והנהגים צופרים וצופרים , מקללים ועוקפים ואני חסר אונים.
מוישל'ה עצר לרגע את שטף דיבורו ושאל:
תגידי לי, אולי את יודעת לאן כולם ממהרים?
הבטתי בעיניו השקועות .צבען הכחול בלט על פניו השזופות ,מצחו היה חרוש קמטים ושפתיו הורודות שהיו מנוקדות בכתמים חומים יצרו מול עיניי סימן שאלה גדול ורחב.
הוא המשיך להביט בי וחיכה לתשובה.
אני חושבת שכולם ממהרים עניתי לו באיטיות, כי הם מ-פ-ח-ד-י-ם.
אבל, מפחדים ממה ,ריבונו של עולם? שאל וספק את כפות ידיו.
ממה יש לפחד? שאל שוב כלא מבין. חייכתי, והוא המשיך בדבריו.
את יודעת אמר, בימים בהם אני הייתי צעיר, הכל היה לאט יותר. לכל דבר היה את הזמן שלו.
אף אחד לא מיהר. בשביל מה יש למהר? הרי בסוף כולם מגיעים לאותו מקום, לקבר.
בזמני, התחתנו צעירים, גדלנו ביחד כזוג וגידלנו את ילדינו כהורים כשכוחנו במותננו וסבלנות עד אין קץ באמתחתנו. גם לנו היו את טרדות החיים ולפעמים גם לא היה מה לאכול, אבל לא פחדנו, עבדנו במה שיש והיה לנו זמן לנשום. היום אתם ממהרים כדי להספיק לקבל עוד ועוד לעצמכם. אתם לומדים ומפתחים קריירה ואתם רוצים עוד ועוד ועוד מהכל. זה לעולם לא מספיק לכם ותשמעי עצה ממני, חביבתי, זה גם לעולם לא יספיק. אתם, האנשים הצעירים של היום לא מבינים את זה. העולם שאתם יצרתם לכם במו ידיכם, מתעתע בכם ומשתעשע מכם. אתם שבויים בידיו.
אומרים שהיום "העולם קטן" וזה טוב , אבל אנחנו חיינו ב"עולם הגדול" וזה היה עוד יותר
טוב, כי כל אחד ידע מה מקומו.
דולי החלה לפתע לגלות סימנים של חוסר סבלנות. היא החלה לרקוע ברגליה על הכביש בחוזקה והרימה בכל כוחה את רגליה הקדמיות באוויר ומששבו ונגעו שוב בכביש החם,
החלה לנוע ולמשוך את העגלה. מוישל'ה הביט בה וחייך, כאילו הביט באהובה שהשתובבה. נו, היא עכשיו הבוס אמר וצחק. היא זו שמניעה את הגלגלים והיא זו שסוחבת אותי, זקן נשכח ונלעג שהבריות אינן מתייחסות אליו.
לפחות יש לי את דולי לעת זקנה, חייך וחשף שן שנפלה. חכי זקנה סוררת קרא אליה ובקושי הצליח לטפס על העגלה בטרם החלה בדהרה.
צלילי הפעמון המשיכו להדהד עוד זמן רב בתוך אוזניי וקולות האלטעזאכן נבלעו ונעלמו בתוך הרעש וההמולה של העיר הגדולה.

 

כל הזכויות שמורות למיכל סלוצקר עמרן, כותבת סיפורים ושירים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים