ברחוב הספסל פינת התחנה

בפינת התחנה, ראיתי איש שוכב על ספסל. היה קריר וגם רטוב, אבל מבחינתו היה זה כאילו כלום. האיש הוציא משקית ענקית קרטון יבש שנראה כמו חדש, והחל לסדר אותו לאורכו של כל הספסל, כאילו סידר ציפית חדשה על מיטה. אחר-כך הרים את רגליו בכבדות, והסתובב כדי לסדר לעצמו כרית לשינה מהתיק האדום, הקטן והמרופט שהיה כנראה כל רכושו הדל. מעליו הייתה שמיכה של כוכבים כבויים, ומתחתיו האדמה עליה חלפו על פניו עשרות עוברים ושבים. האיש ניסה למצוא תנוחה מתאימה, כדי להתאים את מימדי גופו לספסל. מידי פעם מישהו מהעוברים האט את קצב הליכתו ונתן בו מבט. ילדה קטנה עזבה את ידה של אמה ורצה ונעמדה מול האיש שהפך להיות חלק מהספסל. אמא, אמא, קראה בקול רם, יש איש ישן על הספסל. למה הוא לא הולך לישון במיטה שלו? אמה התקרבה אליה במהירות ואחזה שוב בידה. הוא כאן, כי אין לו בית ענתה לבתה. אבל למה אין לו בית? המשיכה הילדה ושאלה? כי אולי אין לו כסף לקנות בית. זה ממש יקר. אז אמא בואי נעזור לו וניתן לו כסף אמרה הילדה בעודה מושכת את תיקה של אמה. הנה קחי שלפה האם שטר מארנקה. קחי, תני לו. הילדה ניגשה אליו קרוב יותר וקרבה את השטר לפניו. קח אמרה, בשביל לקנות בית. האיש הביט בה במבט מחוייך, עיניו נצצו כמו הכוכבים, דמעה קטנה עמדה בתוכן. אמא, הוא בוכה אמרה הילדה. אמא הביטה וניגבה גם היא דמעה שעלתה בעינה. קח, הפצירה בו הילדה. האיש לא יכל לה, לילדה התמימה, עשה מאמץ והתרומם למצב ישיבה. הוא משך את תיקו האדום, ושלף מתוכו מחברת ועיפרון קטן ושחור. הוא הביט בתווי פניה של הילדה והחל לשרבט את דיוקנה על הדף. אמא תראי הוא מצייר אותי, קראה בהתרגשות ולא הפסיקה לנוע מצד לצד. מקץ דקות ספורות הוא סיים והגיש לה את ציורו. למטה, בפינת הדף, ליד חתימתו היה ציור של בית קטן. אנשים החלו להתקהל ליד השמחה שהפיצה הילדה. הם הניעו ראשם בהתפעלות מצד לצד. וואוו, קראה מישהי עם נעלי עקב ותיק מעצבים מהודר. הוא גאון. הציור נראה כמו צילום ולא תמונה.  תוכל לצייר אותי? שאלה בקול צווחני וצורם במיוחד. אני אשלם לך, אל תדאג. סכום מכובד, אני מבטיחה. ואם זה יהיה טוב, כמו של הילדה, אביא לך עוד אנשים, אני מבטיחה אמרה ולא המתינה לתשובה. בינתיים הילדה עברה בין קהל הנאספים והראתה להם את דמותה. הצווחנית הביאה שרפרף מחנות סמוכה והתיישבה מולו. הוא קם ממקומו מבלי לומר מילה, נשק לילדה הקטנה על ידה ולצווחנית נתן כרטיס ביקור שהוציא מכיס חיצוני בתיקו האדום. היה כתוב שם:                         "הסטודיו של הרחוב- ציור אחד ביום.                                                                                              רחוב הספסל פינת התחנה."                                                                                                           שעות קבלה: מצאת הכוכבים עד לרגע בו אשיב את נשמתי.

חכה, אמרה בעלת הקול הצורם, אשלם לך, אבל הוא כבר החל להתקדם לעבר התחנה הבאה.               שם קיווה כמו בכל יום, שאולי יפגוש את הרגע לו חיכה וביחד איתו ימשיך לתחנה הבאה בחייו, אי-שם הרחק מכאן, מעבר לקשת וגם לענן.

תיהיו טובים לחסרי -הבתים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים